שבט המסאי
שבט המסאי הוא שבט של רועים נוודים, החיים בכפרים קטנים באזור שמורת מסאי מארה, שבדרום קניה, באזור הסרנגטי, ובאזור נגורונגורו שבצפון טנזניה. השבט נחשב לאחד השבטים הקדומים ביותר באפריקה. בני השבט משמרים באדיקות אורח חיים מסורתי ומנהגים עתיקי יומין, המעניקים לו צביון מיוחד.
ביום העשירי למסע, נפגשנו עם בני שבט המסאי באחד הכפרים בשמורת הסרנגטי. המפגש אפשר הצצה אותנטית ובלתי אמצעית אל תרבותם הססגונית ואורח חייהם, השונה מאוד משלנו.
את בני המסאי, אפשר לזהות בקלות עם לבושם הססגוני והבולט. כלכלתם מבוססת בעיקר על רעיית בקר וצאן. העדרים משתמשים לכל צורכיהם, החל ממזונם, המתבסס על בשר, דם וחלב, ועד לחומרי בנייה. עושרו ומעמדו של בן שבט מסאי נאמד לפי כמות בעלי החיים שברשותו. עושרו של הגבר המסאי קובע כמה נשים יוכל לשאת, שכן בתמורה לאישה הוא נותן להוריה בעלי חיים.
בשנים האחרונות, עם התפתחות התיירות בטנזניה, פתחו בני שבט המסאי את כפריהם לתיירים, והפכו את התיירות, הביקורים בכפרים ומכירת מזכרות, לענף הכנסה חשוב.
כאמור, ביום האחד-עשר למסע, לקראת סוף היום, הגענו לביקור בכפר מסאי. מחוץ לכפר קידם את פנינו בנו של ראש השבט. הוא דיבר אנגלית רהוטה, וליווה אותנו במהלך המפגש עם הסברים מיומנים. הוא סיפר לנו שכעת הוא לומד במוסד אקדמאי, שם הוא רוכש השכלה גבוהה, אך בסיום הלימודים הוא מתכנן לחזור ולחיות עם בני השבט.
לאחר קבלת פנים והסבר קצר של בנו של ראש השבט, יצאו בני הכפר הבוגרים לריקוד קבלת פנים מלווה בשירה ויללות של נשות הכפר. עם סיום הריקוד הוזמנו להיכנס לכפר. הכפר מוקף בגדר עשויה מזרדים, ובתי הכפר יוצרים מעגל, שבמרכזו חצר נוספת.
בחצר הפנימית ערכו בפנינו תושבי הכפר מופע של ריקוד הקפיצת, שהוא חלק מטכס הבגרות של ילדי המסאים. במהלך הריקוד מנתרים הרוקדים לגובה, אחדים מהם לגובה מרשים מאוד.
בתי הכפר עשויים מבוץ, עם גגודת זרדים וקש, קטנים מאוד. הפתח לבית צד, ובתוכו פינת שינה לילדים, פינת שינה להורים ופינת בישול. לבית אין חלונות והאוויר בתוכו דחוס ומסריח. המסאים ישנים על מיטות שהן יריעת עור פרה המונח על ערמת זרדים וקש.
בבית הספר של הכפר, שהוא חצר קטנה התחומה בגדר זרדים, חיכו לנו ילדים בגיליים שונים, שישבו על האדמה וקיבלו את פנינו בשירה. את הביקור סיימנו בסיור סביב שולחנות מזכרות עם עבודות יד, שיכולנו לרכוש. בין עבודות יד היו תכשיטי חרוזים העשויים מחמר, עשבים ועצמות, מוטות וכלי לחימה מסורתיים, פסלונים וכלי נוי.
אני סיימתי את הביקור בכפר המסאי בתחושה, שהכפר הזה משמש כאתר לביקור תיירים, ולא כפר שבו בני השבט באמת מתגוררים.
ממשלות טנזניה וקניה הגדירו אזורי מחייה המיועדות לבני המסאי בלבד, זאת במטרה לשמר את אורחות חייהם ותרבותם, אשר הופך אט-אט לעולם הולך ונעלם. בני שבט המסאי מאמינים באל אנגאי, השוכן על-פי אמונתם בהר הגעש אול דויניו לנגאי. הם מאמינים, כי האל אנגאי העניק את הפרות במתנה לשבט, ובשל כך כל הפרות בעולם שייכות בעצם לשבט המסאי. בני השבט מבססים את כל קיומם על עדרי הבקר הגדולים שהם מגדלים. סחר החליפין בשבט נעשה באמצעות פרות, שמהוות מטבע עובר לסוחר. המעמד החברתי של בני שבט המסאי נקבע בהתאם למספר הפרות שיש בבעלותם. בני השבט אף קונים להם נשים ומשלמים תמורתן בפרות.
המסאים ניזונים בעיקר מחלב הפרה ומדמה. בני השבט מאמינים, כי דם הפרה חשוב לבריאותם ומאריך חיים. לכן, הם נעזרים בחץ ארוך כדי להקיז דם מצוואר הפרה, מערבבים אותו עם חלב ושותים את הקוקטייל בעודו חם. המסאים אינם שוחטים את הפרות ואינם אוכלים את בשר הפרה, אלא באירועים חגיגיים מיוחדים.
טכסים חברתיים
אורח חייהם של בני השבט סובב ברובו סביב טקסי חניכה שונים, שהם נוהגים לקיים אחת לשבע שנים. אחד מטקסי החניכה הראשונים נקרא “איל מירישו”, שפירושו אנשים שניצחו. הטקס מסמל מעבר מסטטוס של ילדים לסטטוס של לוחמים, ומשתתפים בו ילדים בני 9 עד 15. משתתפי הטקס לנים לפני הטכס בשטח, וכאשר הם מגיעים לטקס הם מתקבלים כגיבורים. בני השבט מריעים לילדים, שרוקדים ומניפים מקלות באוויר. ראשם של כל הילדים נצבע באדום. הילדים שנבחרים למנהיגים של קבוצת הגיל נצבעים בפסים לבנים.
טכס אחר, חשוב ומרתק, הוא טקס המילה, אשר לאחריו עוברים נערי השבט למעמד של לוחמים, שנקראים “מורנים”. אחת לשבע שנים מתאספים כל נערי השבט, שגילם נע בין 14 ל-20 שנים בסוכתו של ראש השבט. זקני השבט מסתדרים במעגל חיצוני, והנערים יוצרים מעגל פנימי. אחד מבני השבט מופקד על ביצוע המילה בעזרת סכין חדה. הפרוצדורה הזו נעשית כמובן ללא הרדמה. נער, שעבר בהצלחה את טקס המילה, מביא למשפחתו כבוד רב והופך לאחד מלוחמי השבט. ואילו נער שהפגין סמני פחד, נתפס כפחדן שהמיט קלון על משפחתו, ונדרש לעזוב את הכפר.
טקס המילה מסמל את המעבר מילדות לבגרות. ומרגע המילה מוכנס הנער, יחד עם נערים נימולים נוספים, ל’קבוצת גיל’. חברי אותה “קבוצת הגיל’ עוברים יחדיו טקסים המציינים מעבר לשלבי הבגרות השונים. השלב הראשון אחרי המילה נקרא ‘מורן’, והוא נמשך שבע שנים. במהלכו לומדים חברי “קבוצת הגיל” להיות עצמאיים, להכיר את מרחבי האזור שבו הם חיים, ולהתקיים בתנאים מינימליסטיים. במהלך תקופה זו הם מגדלים שיער ארוך, צובעים את גופם, ומשוטטים במרחבים עם חנית וסכין.
בתום השלב הראשון מתקיים טקס מעבר, שבמהלכו ראשם של הצעירים מגולח, והם הופכים ל’בוגרים צעירים’. הטקס הבא שיעבור גבר יהיה ‘טקס שתיית חלב’, שרק אחריו יהיה הגבר רשאי להתחתן. גיל הנישואים הממוצע של נשים הוא 17–18 ושל גברים 25–35. בממוצע לכל גבר יש שתי נשים.
נשים מסאיות
הנשים בשבט המסאי אחראיות על מטלות הבית השונות כמו חליבה, בישול וכמובן טיפול בילדים הקטנים.
הטקס המשמעותי בחיי הנשים המסאיות הוא טקס המילה הנשית. כאשר נערה משבט המסאי עומדת להתחתן היא צריכה לעבור מילה. מילה בשבט המסאי כוללת הסרה של הדגדגן והשפתיים הפנימיות. מילה זו מתקיימת מתוך אמונה שללא מילה נשית נשות המסאי ימותו ביחד עם תינוקן במהלך הלידה.
בעבר מנהג מילת נשים היה מקובל בשבטים רבים ברחבי אפריקה. המיסיונרים הנוצרים הראשונים שהגיעו לאפריקה פעלו רבות, בסיוע הכנסייה, לשכנע את בני המקום להפסיק את המנהג. ברוב המדינות באפריקה מילת נשים הוצאה מהחוק, כך גם בקניה ובטנזניה היכן שחיים שבטי המסאים. ממשלת קניה פועלת היום בנחישות למגר את המנהג, והתופעה הולכת ונעלמת.
לאחר טכס המילה, הנשים המסאיות עוברות לתקופת החלמה שנמשכת כארבעה חודשים, שבה הן מסתגרות בבית אימן. האישה המסאית נחשבת לרכושו של הגבר. היא אינה יכולה לקבל ירושה, ותפקידיה כאמור הם מטלות הבית וגידול הילדים. למעשה, עיקר כוחו ומעמדו החברתי של הגבר נקבע לפי מספר נשותיו ולפי גודל עדר צאנו.
נשים מסאיות נוהגות לגלח את שיער ראשן. הן לובשות גלימות אדומות ושוזרות עליהן חרוזים. הנשים המסאיות נוהגות גם לעקור את אחת משיניהן התחתונות. מנהג משונה שלא מצאתי לו הסבר.
לוחמים מסאים
הלוחמים המסאים צובעים את פניהם בצבע אדום או בצבע כתום עז. שיער ראשם שזור לצמות דקות ואף הוא צבוע אדום. על גופם עוטים הלוחמים גלימה בצבע אדום בוהק, והיא מהווה את אחד מסמני ההכר של לוחמי השבט.
הלוחמים נושאים שלושה סוגי כלי נשק: חרב, חנית ואלה. הלוחמים מופקדים על השמירה והטיפול בעדרי הבקר. הם מחפשים אחרי שטחי מרעה חדשים, ומגנים על העדרים מפני גנבים וחיות טרף.
הלוחמים הצעירים אינם מורשים לשאת נשים כל עוד לא סיימו מסלול הכשרה, ועברו שורה של טקסים, אשר יכשירו אותם מעמד של לוחמים בכירים. רק לוחמים בכירים יכולים להינשא. יחד עם זאת, הלוחמים הצעירים רשאים לקיים יחסי מין, אך הם אינם רשאים להינשא לנשים איתן קיימו יחסים, כל עוד לא הגיעו למעמד של לוחמים בכירים. נישואין לא יתקיימו גם במקרה של הריון. במקרה כזה, הורי האישה ישיאו אותה ללוחם אחר שמותר לו להינשא, אך לא לאבי התינוק.
בשבט המסאי קיימת מידה רבה של מתירנות מינית וגם נשים נשואות, על אף היותן רכושו של הגבר לו הן נשואות, רשאיות לקיים יחסים עם מאהבים, בני קבוצת הגיל של הגבר לו הן נשואות.
ריקודים מסאים
תמונות מחיי הכפר המסאי
