אפריקן דרייב - היום העשירי - אל מרחבי אזור השימור
היום אנו מטיילים במרחבי אזור השימור. אחרי ארוחת הבוקר, ארזנו את ארוחת הצהרים, העמסנו את הציוד על הג’יפים, נפרדנו מהלודג’ המפנק ויצאנו לדרך.
בכניסה לאזור השימור נגורונגורו עצרנו בכדי לקבל אישור כניסה, ולאחר שהאישור התקבל המשכנו בדרך, שבה נסענו יום קודם, בדרכנו אל מכתש נגורונגורו. אחרי שעברנו את כניסה למכתש המשכנו על דרך העפר הראשית, ובפנינו נפרשו מרחבי השמורה.
דרך העפר עליה אנו נוסעים נוחה. מרחבים ירוקים פרושים משני צדי הדרך ועדרים עצומים של צבאים, אנטילופות, גנו וזברות רועים בנחת. מידי פעם אנו חולפים ליד עדר ג’ירפות שמעורר תמיד עניין, סקרנות ותשוקה לצלם את בעל החיים המיוחד והאלגנטי.
גמל נמרי
הג’ירף נקרא בעברית גמל נמרי, ומסתבר שלכל ג’ירף יש נימור שונה וייחודי, האופייני לאותו ג’ירף. מטרת הנימור היא כנראה הסוואה, אבל אנו מצליחים לזהות את עדרי הג’ירפים ממרחק רב. תוחלת החיים של הג’ירף היא כשלושים שנים, ורק 30% מגורי הג’ירפים מגיעים לגיל של בגרות מינית. כל היתר נטרפים בצעירותם.
לג’ירף יש לב גדול וחזק, שמזרים את הדם בתוך הגוף הגדול והעצום של הג’ירף. לב של ג’ירף מגיע למשקל של עד 10 ק”ג ואורכו כ-60 ס”מ. לג’ירף יש גם מערכת שסתומים מתוחכמת בכלי הדם, שתפקידה לווסת את זרימת הדם אל המוח, כאשר הג’ירף מרכין את ראשו אל הקרקע ואז מרים אותו במהירות.
צורת הליכתו של הג’ירף ייחודית ודומה להליכת הגמל. הרגליים בכל צד, רגל קדמית ורגל אחורית, נעות יחד. ואילו בזמן ריצה, שתי הרגלים הקדמיות נעות יחד, ואחריהן שתי הרגלים האחוריות. הג’ירף יודע לרוץ במהירות רבה של עד 60 קמ”ש. הוא גם משתמש ברגליו הארוכות בכדי לבעוט באויבים.
ערוץ אולדובאי - Olduvai Gorge
אחרי שעה וחצי של נסיעה עם עצירות קצרות לצילומים, אנו עוצרים להפסקה בנקודת ציון בצד הדרך, שנקראת Olduvai Gorge Monument. אנדרטה, המורכבת משתי גולגלות ענק עשויות חרס חום, מסמנת את הדרך המובילה את ערוץ אולדובאי, שנמצא ששה ק”מ צפונית לנקודת הציון.
בערוץ אולדובאי, שאורכו 48 ק”מ ועומקו 90 מטרים, התגלו החל משנת 1959 מאובנים של הומינינים, שהם אבותיו הקדמונים של האדם, ובהם שרידי הומו-הביליס בני כ-1.8 מיליון שנים. ראשית המחקר החל על ידי הפליאואנתרופולוגים לואיס ומרי ליקי, והוא שקבע שבאזור מזרח אפריקה החלה ראשית התפתחות האדם מהקוף, ותחילת האבולוציה האנושית.
פעילות געשית שהייתה באזור לפני מיליוני שנים כיסתה בהדרגה את האזור בשכבות של אפר געשי ממספר הרי געש, שהגדול שבהם היה הר נגורונגורו. שכבות האפר כיסו שלדי בעלי חיים והומינידים. לאחר שהפעילות הוולקנית פסקה, זרימות מים חרצו באזור ערוץ עמוק, שבקירותיו נחשפו שבע שכבות עם עצמות המאובנים בתוכן. סלעי המשקע התחתונים ביותר הם בני קצת יותר משני מיליון שנה. את גילן של שכבות האפר הגעשי קובעים בשיטות רדיומטריות.
ברדלס ערבות
אנו מתכנסים להסבר קצר מגיל על האזור ועל התגליות החשובות, אך לא מבקרים בערוץ, וממשיכים לטייל במרחבי השמורה בחיפוש אחר בעלי חיים מעניינים. הג’יפים יורדים מדרך העפר הראשית ומתקדמים באיטיות מערבה, על דרכי עפר צדדיות, לכיוון אגם מאסק – Lake Masek. סביבנו עדרים עצומים של גנו, זברות וצבאיים, חלק מהנדידה הגדולה.
ירמיהו הנהג, שיש לו ידע רב, מספר לנו שלקראת עונת ההמלטות, שמתחילה בחודש פברואר, נודדים העדרים מערבה, לאזורים שבהם גדל עשב המתאים לוולדות הצעירות. הגורים הצעירים של אוכלי העשב מתחילים לאכול עשב כבר בימי חייהם הראשונים, במקביל ליניקת חלב מאימותיהם.
אחד הנהגים מדווח על צ’יטות, וכל הג’יפים מתכנסים סביב לגבעה קטנה, שעליה עץ רחב נוף, ומתחתיו סבך של צמחייה. בתוך הסבך מנמנמות מספר צ’יטות. לאחת מהן חגור משדר גדול על הצוואר לצרכי מחקר. הצ’יטות נראות שבעות ומנומנמות. רעש הג’יפים מטריד את מנוחתן, והן מתחילות להסתובב בחוסר מנוחה.
הצ’יטה נקראת בעברית בַּרְדְּלָס ערבות, והיא שייכת למשפחת החתוליים. הצ’יטה נחשבת לבעל החיים היבשתי המהיר ביותר, ומהירות ריצתה מגיעה למאה קמ”ש ואף יותר. רגליה ארוכות ושריריות, צווארה ארוך וזנבה הארוך והגמיש, מסייע לה לתמרן בתנועה מהירה.
הצ’יטה פעילה במהלך היום, וכך היא נמנעת מתחרות עם טורפים גדולים ומסוכנים יותר. היא אינה אורבת לטרף, כייתר בני משפחת החתוליים, אלא רודפת אחריו ומשיגה אותו הודות למהירותה הגבוהה. הצ’יטה אוהבת להתמקם על מקומות גבוהים, כמו קיני טרמיטים נטושים, ומשם לאתר את טרפה. לאחר שהיא זיהתה טרף היא מתקרבת אליו בהליכה, שהופכת לריצה קלה, וכאשר היא קרובה כמה עשרות מטרים מהטרף, היא פותחת בריצה מהירה, מזנקת על טרפה, אוחזת את גרונו בפיה וחונקת אותה למוות.
הצ’יטה טורפת בעיקר בעלי חיים קטנים כמו מכרסמים, ארנבות ועופות קרקע, ולעיתים גם גורים של אוכלי עשב או חזירי יבלות. לצ’יטה אויבים רבים כמו אריות, נמרים, צבועים ולהקות זאבים, שבדרך כלל חומדים את הצייד שלה, אך לא יהססו לטרוף גם אותה.
לביאות
אנו נפרדים מהצ’יטות ועוברים לאתר אחר, שבו רובצת להקת לביאות. הלביאות, שאחראיות על אספקת המזון ללהקה, פועלות בדרך כלל בלילה, ומפעילות טכניקות צייד של שיתוף פעולה. חלק מהן אורבות לטרף, וחלק אחר מבריח את הטרף אל המארב. בתום הצייד מגיע זכר האלפא של הלהקה ומקבל את נתחי הבשר המובחרים.
גם הלביאות נראות שבעות. חלקן אפילו אינן פוקחות עין, כאשר הג’יפים מגיעים, והן ממשיכות בתנומה מתחת לעצים הגדולים.
שעת צהרים מתקרבת ואנו מגיעים אל שפת האגם. מחנים את הג’יפים בשורה, פותחים כסאות מתקפלים ומתיישבים לאכול את הארוחה שארזנו בבוקר. בצד אחד הג’יפים אנו מגלים את מאיה ולינקולן מצוות המנהלה של מאגמה. הם לבושים בבגדי מסאים, ועומדים מאחורי שולחן, שעליו שני מעבדי מזון מהירים ולצידם קערות עמוסות בפירות אקזוטיים. אין כמו שייק פירות קר ומרענן בלב השמורה. הידד לצוות מאגמה המפנק.
חיפושיות זבל
על הקרקע, לא רחוק מאיתנו, אני מזהה תנועה מוזרה. אני מתקרב לבדוק מה זה היצור המוזר שמתגלגל, ומגלה שתי חיפושיות גדולות מגלגלות כדור. זה כדור שעשוי מצואת בעלי חיים, או במילים אחרות – כדור חרא. הגלגול מהדק את הכדור, וכאשר הכדור מהודק היטב הוא משמש את החיפושיות להטלת ביצים. בתוך הכדור הביצים מוגנות, כאשר הזחלים בוקעים מהביצים יש להם הגנה ומזון בשפע. מי אמר שהחיים בחרא רעים?
אנו ממשיכים בסיור ומזהים בגדה השנייה של האגם את מלך החיות. כנראה, שזה הוא זכר האלפא של להקת הלביאות, אותה פגשנו קודם לכן. הוא צועד בביטחון על כר העשב, כיאה למלך החיות, עד שהוא מוצא לעצמו מקום נוח למרבץ ולמנוחה. אריה זכר ישן כעשרים שעות ביממה.
מרחוק נראים עדרים עצומים של גנו כחול. הגנו הכחול הוא מין של פרסתן גדול ששייך לתת-משפחת הבובאלים שהיא תת משפחה במשפחת הפריים. הוא אוכל עשב, מאוד נפוץ במזרח אפריקה וחי בעדרים עצומים. באנגלית מכנים את הגנו Wildebeest, או בתרגום מילולי – חיית פרא. מקור השם גנו בקולות שהם משמעים ונשמעים כמו גנו, גנו.
בצד אחר של האגם יש להקת פלמינגו, שצובעת את המים בוורוד. צבעם הוורוד של הפלמינגו מגיע מסרטנים זעירים בצבע זה הנכללים במזונם. הפלמינגו הם עופות מים ויש מספר מיני פלמינגו בעולם. באפריקה חי פלמינגו מצוי, שהוא הגדול מבין המינים, ובעברית נקרא שקיטן מצוי.
הפלמינגו המצוי אוהב שטחי בוץ ולגונות חוף רדודות עם מי מלח. הוא מוצץ מים דרך מקורו, המשמש כמסננת, ומסנן סרטנים קטנים, זרעים, אצות, אורגניזמים מיקרוסקופיים ורכיכות.
השעה כבר שעת אחר הצהרים. עוד מעט ירד החושך על המרחבים, ואנו ממהרים אל כפר מסאי, אתר הביקור האחרון ליום העשירי במסע.
שבט המסאי הוא שבט של רועים נוודים, החיים בכפרים קטנים באזור שמורת מסאי מארה, שבדרום קניה, באזור הסרנגטי, ובאזור נגורונגורו שבצפון טנזניה. השבט נחשב לאחד השבטים הקדומים ביותר באפריקה. בני השבט משמרים באדיקות אורח חיים מסורתי ומנהגים עתיקי יומין, המעניקים לו צביון מיוחד.
מחוץ לכפר קידם את פנינו בנו של ראש השבט. הוא דיבר אנגלית רהוטה, וליווה אותנו במהלך המפגש עם הסברים מעניינים. הוא סיפר לנו שכעת הוא לומד במוסד אקדמאי בעיר הגדולה, שם הוא רוכש השכלה גבוהה, אך בסיום הלימודים הוא מתכנן לחזור ולחיות עם בני השבט.
לאחר קבלת פנים והסבר קצר, יצאו מכפר, לקול שירה ויללות נשים, להקת רוקדים, שרקדו את ריקוד קבלת הפנים. בתום הריקוד הוזמנו להיכנס לכפר. הכפר מוקף בגדר עשויה מזרדים, ובתי הכפר יוצרים בתוכו מעגל, שבמרכזו חצר נוספת.
בחצר הפנימית ערכה בפנינו הלהקה את מופע ריקוד הקפיצת, שהוא חלק מטכס הבגרות של ילדי השבט. במהלך הריקוד מנתרים הרוקדים לגובה, אחדים מהם לגובה מרשים מאוד.
בתי הכפר עשויים מבוץ, עם גגודת זרדים וקש, והם קטנים מאוד. פתח הבית צד, ובתוכו פינת שינה לילדים, פינת שינה להורים ופינת בישול. לבית אין חלונות והאוויר בתוכו דחוס ומסריח. המסאים ישנים על מיטות, שהן יריעת עור פרה המונח על ערמת זרדים וקש.
בבית הספר של הכפר, שהוא חצר קטנה התחומה בגדר זרדים, חיכו לנו ילדים בגיליים שונים, שישבו על האדמה וקיבלו את פנינו בשירה. את הביקור סיימנו בסיור סביב שולחנות מזכרות עם עבודות יד, שיכולנו לרכוש. בין עבודות יד היו תכשיטי חרוזים העשויים מחמר, עשבים ועצמות, מוטות וכלי לחימה מסורתיים, פסלונים וכלי נוי.
לעת ערב הגענו אל לודג’ האוהלים Olduvai Camp, שבו נישן הלילה. ברחבי אזור השימור ובשמורת הסרנגטי כל אתרי לינת הלילה למבקרים ולתיירים בנויים מאוהלים. אך אל חשש. אין מדובר באוהלי סיירים או אוהלי טיול קטנים. מדובר באוהלים גדולים ומפנקים, שניצבים על משטחים יצוקים, ובתוכם מקלחת, שירותים ומיטות נוחות.
לודג’ האוהלים Olduvai Camp בנוי סביב לגבעת סלעים. מעל לכל אוהל יש סככת עץ, שמגנה על האוהל מקרני השמש. במרכז הלודג’ יש חדר אוכל, לובי קטן ומרפסת רחבה, ממנה אפשר להשקיף אל הזריחה או השקיעה מעל המרחבים.
חלק מחברי הקבוצה חששו קצת לישון בלודג’ אוהלים באמצע שמורה עם חיות טורפות, כאשר שום גדר אינה מפרידה בין האוהלים למרחבי השמורה. אבל אין מה לחשוש. החיות בדרך כלל אינן מתקרבות למאהלים, ואם הן מתקרבות, שומרי המאהל מבני המסאי מגרשים אותן. אנחנו ישנו שינה ערבה ונעימה באוהל המרווח והנעים.