“מעולם לא התיימרתי להכתיב לממשלה פסקים או לקבוע בשבילה את דרכה… אני רואה בדאגה רבה אם שר המשפטים אומר שאני מעמיד עצמי מעל לממשלה ומעל לשר…אין לי יומרה לכך”.
גדעון האוזנר ז”ל, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר.
נכון להיום, חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, וחוות דעתם של יועצים משפטיים אחרים במשרדי הממשלה, הפכה למחייבת, ללא שום בסיס חוקי הקובע זאת. היועץ המשפטי הפך למחוקק ולפוסק הלכות, וכתוצאה מכך נוצרה פגיעה אנושה ביכולת הממשלה ושריה לקדם את המדיניות שבשמה נבחרו.
הרפורמה המשפטית מציעה שמינוי היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה יתבצע כמשרת אמון בידי השרים. היועצים המשפטיים יהיו כפופים לשר ולא ליועץ המשפטי לממשלה. חוות דעת משפטית לא תקבע את המצב החוקי ולא תחייב את הממשלה, אלא תישאר כשמה – חוות דעת משפטית של היועץ. האחריות על קבלת ההחלטות תהיה על השרים ועל ראש הממשלה.
בשנת 1962 קבעה וועדת משפטנים בראשות שופט העליון שמעון אגרנט, אשר התכנסה בכדי לדון בשאלת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, את הדברים הבאים:
“בדרך-כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של היועץ המשפטי לממשלה כאל חוות-דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול-דעתה שלה”. החלטה זו אושרה בישיבת הממשלה באוקטובר 1962.
מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבה חוות דעתו של היועץ המשפטי מחייבת את הממשלה. בישראל, היועץ המשפטי לממשלה הפך למחוקק על. במקרים רבים החלטות ממשלה כלל אינן מגיעות לביצוע, משום שהיועץ המשפטי לממשלה קובע שיש ‘מניעה משפטית’. במקרים רבים, היועץ המשפטי לממשלה מגיש את עמדתו נגד הממשלה בעתירות שהוגשו נגדה בבג”ץ, מצב בלתי נתפס שאין דומה לו בשום מדינה אחרת בעולם.
דינה זילבר, המשנה לפרקליט המדינה, כתבה בספרה:
“המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה”. די באמירה זו בכדי להבין שאת כוחה של מערכת המשפט חייבים לרסן.
