לפני 97 שנים אבי, יעקב שלסקי עליו השלום, היה בן 8 ימים. הוא נולד בכפר-סבא לאחר שמשפחתו נטעה יתד במקום שלוש שנים קודם לכן, לאחר שעלתה ארצה מפולין.
בשעות אחה”צ של אותו יום קיץ חם החלו להגיע ידיעות אל אנשי ההגנה בכפר-סבא על התארגנות של ערביי כפר-סבא הערבית להתקפה על המושבה העברית.
כפר-סבא הערבית שכנה היכן שהיום נמצא קניון G בכפר-סבא ואזור התעשייה. מול קניון G, היכן שנמצאים שכונת גאולים, קניון אושילנד ואזור עתיר ידע, שכנה אחוזתו של בעל אדמות ערבי עשיר, בשם סלמי אפנדי.
עד תחילת שיבת ציון והקמת המושבות היהודיות, עסקו ערביי האזור, הפלאחים, בחקלאות פרימיטיבית, כאריסים על אדמות בעלי האחוזות העשירים, שניצלו ודכאו אותם. באותה תקופה שקדמה לשיבת ציון הישוב הערבי היה דל ומועט, ורק חסרי היכולת נשארו בארץ.
ההתיישבות היהודית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 יצרה מקומות עבודה חדשים, והביאה לאזור מאירופה ידע וטכנולוגיה חקלאית. המתיישבים היהודים שרכשו אדמות, נטעו פרדסים ומטעים והקימו לולים ורפתות, היו זקוקים לידיים עובדות, ושילמו לפועלים הערבים שכר גבוה פי כמה, ממה שהם הרוויחו בשדות בעלי האחוזות הערבים.
בעלי האדמות הערבים, שבתחילה אהדו את ההתיישבות היהודית, שהובילה לתנופה כלכלית בארץ, שינו את יחסם ליהודים והחלו להסית את הפלאחים נגד היהודים. אחד מגדולי המסיתים היה חג’ אמין אל-חוסייני, בן למשפחת אל-חוסייני העשירה והמיוחסת, שלימים הפך למופתי של ירושלים, ובימי מלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם היטלר חבריו הנאצים.
חג’ אמין אל-חוסייני הוא אביה ומולידה של עלילת “אל אקצא בסכנה”, שעד היום משמשת מקור לשנאה, להסתה, לטרור, לאלימות ולרצח. בימים שקדמו ל-23 באוגוסט 1929 היו עסוקים אל-חוסייני וחבריו בחימום והתססת הפלאחים ותושבי הערים כנגד יהודי הארץ, כאשר עלילת אל-אקצא בסכנה, משמשת קטליזטור להלהטת הרוחות.
כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על התארגנות הערבים להתקפה בשעות אחר הצהרים של ה-23 באוגוסט 1929, ראשי ההגנה בכפר-סבא התייחסו אליהן ברצינות גמורה. כל הנשים, הילדים והגברים שלא היו כשירים לקרב כונסו בקולנוע עין-דור, היכן שניצב היום בנק הפועלים במרכז כפר-סבא.
כל הגברים שהיו כשירים לקרב, מצוידים בכל אמצעי לחימה, מסכין ועד נבוט, ומקלשון ועד רובה, התייצבו להגן על המושבה. הם התפרסו סביב למושבה והמתינו לבואם של הפורעים. וכאשר ירד הליל החלו הפורעים מכפרי האזור להתקרב למושבה, כאשר הם צווחים בהיסטריה את צווחות הקרב המוכרות: “אללה הוא אכבר” ו-“איטבח אל יהוד”.
בכפר-סבא הצליחו מגיני המושבה להדוף את הפורעים, מבלי שאלו יצליחו לפגוע בתושבי המושבה או ברכושם. אולם, במקומות אחרים כמו חברון, באר-טוביה, צפת, מוצא, הר-טוב, חולדה, עקרון, עין זיתים, ושכונות תפר בירושלים יפו וחיפה, הצליחו הפורעים הערבים לרצוח 133 יהודים, לפצוע מאות פציעות קשות ולגרוס להרס רב ולנטישת ישובים.
טבח חברון
הטבח הקשה ביותר היה בחברון, שם נטבחו 67 יהודים, נשים נאנסו, תינוקות נשחטו מול עיני הוריהם, עשרות נפצעו פציעות קשות, ורכוש רב נבזז ונהרס. בעקבות הטבח הקהילה היהודית בחברון, שחיה בעיר מאוד שנים, קרסה, חוסלה ופונתה. רק לאחר מלחמת ששת הימים חודש הישוב היהודי בחברון, וגם זאת מול התנגדות וקשיים רבים שהציבו הממשלות השונות, מערכת הביטחון ומערכת המשפט.
כאשר התגברו הידיעות על התארגנות הערבים להתקפה, הגיעו לחברון אנשי ההגנה עם נשק כדי להגן על יהודי חברון. מנהיגי הישוב המקומי בחברון ביקשו מאנשי ההגנה לעזוב את המקום, בהנחה שבחברון לא יפגעו ביהודים, בגלל היחסים הטובים עם הערבים, והחשש שנוכחות אנשי ההגנה “תרגיז את הערבים”.
סילוק אנשי ההגנה מחברון נתן את האות לתחילת הטבח. מנהיג הכנופיות בחברון, שיח טאליב הלהיב את הרוצחים בזו הלשון: “אתם מוסלמים, שחטו את היהודים, שתו את דמם, היום יום האסלאם, אללה אכבר, הרגו ביהודים, עלו אתי, הנה לפניכם בחורות יהודיות יפות“.
הטבח בישוב היהודי בחברון נמשך שלושה ימים במהלכו רצחו אנשי חברון את שכניהם היהודים בדרכים האכזריות ביותר וכדי עינויים נוראיים והשפלה.
רחבעם זאבי תאר בספרו על הטבח בחברון את הזוועות. הנה מעט ממה שמסופר בספר:
- בבית רייזמן, ניהל בעל הבית שלום רייזמן מו”מ עם הרוצחים הערבים שפרצו לביתו. הוא נתן להם סכום גדול של כסף, כפדיון נפשו. לאחר שקבלו הכסף, עקרו הערבים את עיניו, שחטו אותו והשליכו את גופתו לרחוב. חותנתו, שהייתה ילידת חברון, התחננה וקראה לכל רוצח בשמו: “הייתכן ,שאתה שמכיר אותי, שעשיתי לך טובות, אתה תרצח אותי?” לא עזר לה ולמשפחתה, וגם היא נרצחה באכזריות.
- בית אבושדיד הטיחו הערבים את ראשו של התינוק בקיר, עד שיצאה נשמתו. אישה אחרת הופלה ארצה, והרוצחים בנעליהם רוצצו את ראשה. כל הנרצחים הכירו אישית את הרוצחים בשמותיהם.
- בבית הכובסת נקרו את עיניו של בעל הבית ורצחו אותו בסכין, ניסו לאנוס את הבת הצעירה, אבל היא הגנה על עצמה בידיים, ועל כן קצצו את ידיה, ורצחו אותה באכזריות.
- בבית החכם חסין שפכו דלק על הדלק והציתו את הבית, לאחר מכן תפסו את הרב ואת רעייתו והטילו אותם חיים, לתוך הלהבות.
- בבית האופה צלו את ראשו על גבי פרימוס דולק, מכיוון שנשאר חי, בתקו את מעיו בפגיונות.
- בבית הרב אורלינסקי נרצחו הרב יחד עם אשתו, בתו, חתנו ונכדו בן ה-4. מוחו של הרב הוצא מהגולגולת ואת מעי אשתו רטשו.
- הרוקח בן ציון גרשון, למד רפואה באוניברסיטה קושטא, וטיפל בערבים במסירות במשך 40 שנה. ברבים מהם, שלא היה להם כסף לשלם עבור הטיפול, הוא טיפל חינם. כל זה לא עמד לזכותו ביום הפוגרום. הרוצחים היו בין הפציינטים שלו. הוא התחנן על נפשו. אבל הם קצצו את אצבעותיו, נקרו את עיניו, דקרוהו בסכינים ובפגיונות, עד שיצאה נשמתו. את בתו אנסו 13 ערבים ואחר כך הרגו אותה בעינויים נוראיים.
- לילד מנחם סגל, בן השנתיים, ערפו את הראש. את נח אימברמן שרפוהו חי. לרב גולדשמיט נקרו את העיניים, ולאחר מכן שרפו את ראשו.
מתרפ"ט אל תשפ"ד
תרבות הרצח והאכזריות טבועה בחברה הערבית עוד מהתקופה שקדמה להופעת האסלאם. היא מושרשת עמוק בתרבות הערבית ובאה לידי ביטוי ביחסים בתוך המשפחה, בתוך החמולה, בין חמולות, בין עדות שונות באסלאם, ובמיוחד כלפי בני דתות אחרות.
לאחר טבח 7 באוקטובר, כאשר החלו להתפרסם ברשתות החברתיות עדויות על מעשי הזוועה, שביצעו אנשי החמאס ותושבי עזה שפלשו לעוטף, שמעתי לא אחת את האמירות: “זה בלתי יאומן” או “זה בלתי נתפס“.
היו אלו אמירות מפי אלו שלאורך שנים העדיפו להתעלם מתרבות שכנינו, מההיסטוריה של היחסים בינם לבין היהודים, ובעיקר מהאמירות המאוד ברורות, שהערבים משמיעים לאורך כל השנים, מאז תחילת שיבת ציון, בדבר רצונם לגרש, לסלק ולהשמיד את היהודים מארץ ישראל.
אין אלו אמירות רק לשם אמירה, כפי ששוחרי השלום הוזים. מדובר באמירות עם כוונת ביצוע, שבאות לידי ביטוי בהסתה קבוע, בחינוך לשנאה מגיל ינקות, ומחיים שסובבים סביב לכמיהה להשמיד את היהודים ואת מדינת היהודים.
כמה שבועות לאחר טבח 7 באוקטובר התקשר אלי חבר וותיק, איש מחנה השלום, שבתמימות האמין שעצמאות לפלסטינים בקווי 67 תבטיח שלום ושלווה באזור. הוא סיפר לי שכבר ביום הטבח הוא נזכר בפוסטים שאני נוהג לפרסם אודות פרעות תרפ”ט בכל שנה ב-23 באוגוסט.
“נהגתי לקרוא את הפוסטים שלך בכל שנה” הוא סיפר לי והוסיף שבמידה רבה הם הרגיזו אותו, כי הם הזכירו נשכחות מהעבר, בשעה שבעת החדשה שני העמים צועדים לקראת פיוס ושלום, עם הסכמי אוסלו והיציאה מעזה.
טבח 7 באוקטובר הבהיר לחברי ולעוד רבים בציבור בישראל שלימוד ושינון ההיסטוריה הם הבסיס לעתיד טוב יותר, ואילו התעלמות מההיסטוריה ומהידע הרב שנצבר מאירועי העבר מייצר ריטואל שחוזר על עצמו, ללא פתרון שנראה באופק.
אך לצד אלו שפקחו עיניים לאחר טבח 7 באוקטובר, יש רבים שעדין אוחזים בהזיות השלום, ואחרים שפשוט מתעלמים מההכנות של הערבים לטבח הבא, שיגיע ושוב יפתיע את אלו שמסרבים לפקוח עיניים.
תמונות מהטבח בחברון בפרעות תרפ”ט
תמונות מהטבח ב-7 באוקטובר
