התבוסתנות הגלותית, והנטייה להאשים את קורבנות הטרור הערבי במקום את מבצעי הטרור, מבטאים את המהפך שחל בתנועת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, כאשר אלו, שבתחילת הדרך נאחזו בקרקע בכל מחיר, הפכו לאויבי ההתיישבות, ואלו שהסתייגו ממחיר הדמים שגבתה החלוציות, מתייצבים כיום בראש המחנה, ומשלמים בדם בניהם.
תחילת ההתיישבות הציונית באצבע הגליל
עם סיום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה העות’מאנית, ששלטה ברחבי המזרח התיכון, קרסה, והמעצמות המנצחות, בריטניה וצרפת, חילקו ביניהן את האזור בהסכם שנקרא הסכם סייקס-פיקו. לפי ההסכם הזה, צרפת קיבלה שליטה והשפעה על סוריה ולבנון, ואילו בריטניה קיבלה שליטה והשפעה על ארץ ישראל, עבר הירדן, עירק ואזורים נוספים.
המעצמות לא ממש שלטו על אזורי ההשפעה, שהשתרעו על שטחים עצומים, ובחלק מהאזורים שררו אנרכיה והפקרות. אחד האזורים הללו היה צפון עמק החולה, בצפונה של ארץ ישראל, בגבול שבין השטח שהיה תחת חסות בריטית, לשטח שהיה תחת חסות צרפתית. האזור הזה נקרא היום אצבע הגליל, ובקצהו נמצאת המושבה מטולה.
בתוך שטח ההפקר באצבע הגליל שכנו ארבע נקודות יישוב יהודיות, קטנות ומבודדות. הנקודה הראשונה שהוקמה בשנת 1896, בתקופה, שבאזור שלטה האימפריה העות’מאנית, היתה המושבה מטולה, שהוקמה על ידי שליחיו של הברון רוטשילד, על אדמות, שנרכשו מתושבים דרוזים מהאזור.
עשרים שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה, התרחש באזור גל התיישבות נוסף, שהביא עמו את רעיון הקבוצות והקיבוצים. בסוף שנת 1916 הוקמה על-ידי אנשי ארגון השומר חוות רועים שנקראה “כפר בר גיורא”, ובהמשך הפכה לקיבוץ כפר-גלעדי. בשנת 1918 הוקמה חווה חקלאית עצמאית בשם תל-חי, בסמוך לכפר-גלעדי, על שטח ששימש קודם לכן כחווה של פועלי מטולה. שנה לאחר מכן, בשנת 1919, הוקמה חווה נוספת בשם חמארה על ידי פועלים מהגליל התחתון, אך היא התקשתה לשרוד, ופונתה זמן קצר לאחר מכן בשל המצב הביטחוני הרעוע באזור.
ההתיישבות בתל חי ובכפר גלעדי התבססה על רעיון של קבוצות עבודה שיתופיות. הצעירים והצעירות במקומות אלו חיו חיי שיתוף ודגלו בעבודה עברית, הגנה עצמית וחיים חקלאיים. אולם בשל המצב הביטחוני הרעוע באזור, והמרחק הגיאוגרפי ממרכזי היישוב היהודי במרכז הארץ, נקודות הישוב הללו היו פגיעות ומבודדות ביותר.
אזור אצבע הגליל ועמק החולה לא היה מיושב בצפיפות, בעיקר בגלל ביצות החולה, ריבוי היתושים ומחלת המלריה, שהיתושים הפיצו. מעט תושבי האזור היו חקלאים ערבים שכונו פלאחים, ושבטים בדואים שעסקו ברעיית צאן ובשוד. באזורי ההרים הגבוהים, חיו גם דרוזים וערבים נוצרים.
האנרכיה, ששררה באזור לאחר מלחמת העולם השנייה, הובילה להתפרצות של מרד ערבי ובדואי נגד הניסיון הצרפתי לשלוט באזור. מנהיגים מקומיים, ובראשם בדואי בשם כמאל אפנדי, גייסו כנופיות חמושות של בדואים ופלאחים, שנלחמו בצרפתים.
היישובים היהודיים ניסו לשמור על ניטרליות, ולא להתערב בסכסוך שבין הבדואים לצרפתים. אולם הבדואים חשדו, שהיהודים משתפים פעולה עם הצרפתים ומסייעים להם. הבדואים החלו לתקוף את הישובים היהודים, בעיקר למטרות שוד, תחת תירוצים שהם מחפשים חיילים צרפתים שמסתתרים אצל היהודים.
במאבק הזה הישובים היהודים נותרו ללא הגנה. הצרפתים לא הצליחו לשלוט בשטח ולספק הגנה ליישובים, ואילו הבריטים, ששלטו מדרום לאזור זה, סירבו לשלוח כוחות צבא צפונה, כדי לא ליצור תקרית דיפלומטית או צבאית עם הצרפתים.
הצטרפות יוסף טרומפלדור להגנת יישוביי אצבע הגליל
ביום 28 בדצמבר 1919, ו’ בטבת תר”פ, הגיע לתל-חי יוסף טרומפלדור, לאחר שהוא נקרא על ידי הנהגת היישוב לארגן ולפקד על הגנת יישובי אצבע הגליל.
יוסף טרומפלדור נולד בשנת 1880 בעיר פִּיאָטִיגוֹרְסְק שדרום מערב רוסיה. אביו, זאב טרומפלדור, היה קנטוניסט, כלומר, ילד יהודי, שנחטף בילדותו לשירות צבאי ארוך ומפרך בצבא הצאר, המלך הרוסי. השירות בצבא הצאר היה קשה מאוד, במיוחד ליהודים, אבל למרות הקשיים זאב טרומפלדור הצליח לשמור על יהדותו.
לאחר שנים רבות בצבאו של הצאר, זאב טרומפלדור השתחרר, חזר לעיר הולדתו, הקים משפחה ונולדו לו 7 ילדים. יוסף היה הילד הרביעי, וכמו אחיו קיבל חינוך ששילב פטריוטיות רוסית, לצד זיקה עמוקה לזהות היהודית.
יוסף הצעיר הושפע מאוד מרעיונותיו של הסופר הרוסי הנודע לב טולסטוי, שהטיף לצמחונות, לחיים פשוטים, לעזרה הדדית ועבודת אדמה. כאשר יוסף התבגר הוא נחשף לרעיון הציוני, וחלם על הגשמת הרעיונות של טולסטוי, לחיים פשוטים, לחיי שיתוף ולעבודת אדמה בארץ ישראל.
כאשר פרצה מלחמת רוסיה יפן, בשנת 1904 התגייס יוסף לצבא הרוסי, והתנדב ליחידת קומנדו, שלחמה בקרב פורט ארתור במזרח אסיה. בקרב הזה גילה טרומפלדור גבורה ומנהיגות. במהלך הקרב הוא נפצע קשה ואיבד את זרועו השמאלית. למרות נכותו, הוא סירב להשתחרר מהצבא, ולאחר שהחלים מהפציעה, הוא חזר לקו האש והמשיך להילחם עם יד אחת.
על גבורתו הבלתי רגילה, ועל מנהיגותו בשדה הקרב, קיבל יוסף טרומפלדור ארבעה עיטורי גבורה, מהגבוהים ביותר בצבא הרוסי. בנוסף, הוא הועלה לדרגת קצין, וזה היה הישג חסר תקדים ליהודי בצבא הצאר, שבו שררה אנטישמיות ושנאת יהודים.
בתחילת 1905 נחלה רוסיה מפלה במלחמה, וטרומפלדור, יחד עם עוד 70,000 חיילים רוסים, נפל בשבי היפני. טרומפלדור היה בשבי היפני כשנה, ובזכות אישיותו וסיפור גבורתו הוא הפך למנהיג מחנה השבויים היהודים. בשבי הוא פעל רבות לקידום הרעיונות הציונים והסוציאליסטים, לצד דאגה לצורכי השבויים בתחומי החינוך, הרווחה והמסורת היהודית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, הגיע טרומפלדור למצרים. במצרים הוא פגש את זאב ז’בוטינסקי. טרומפלדור וז’בוטינסקי מצאו שפה משותפת, ובשנת 1915 הם הקימו במצרים את גדוד נהגי הפרדות, שהיה היחידה הצבאית היהודית הראשונה מאז ימי מרד החשמונאים וחורבן בית שני. הגדוד, שמנה כ-650 לוחמים ומתנדבים יהודים, רובם כאלו שגורשו על-ידי הטורקים מארץ ישראל, פעל ככוח עזר לוגיסטי, במסגרת הצבא הבריטי, שלחם באימפריה הטורקית.
מפקד הגדוד היה הקולונל הבריטי ג’ון הנרי פטרסון, וסגנו היה יוסף טרומפלדור. הגדוד הוביל אספקה של מזון, מים ותחמושת ללוחמים בשדה הקרב, ולקח חלק פעיל ונועז בקרב גליפולי הקשה, מול האימפריה העות’מאנית.
עם תום מלחמת העולם השנייה, טרומפלדור חזר לרוסיה. ברוסיה טרומפלדור הצטרף אל תנועת החלוץ, שהייתה תנועה עולמית של צעירים יהודים, שהתארגנו במטרה לעלות לארץ ישראל, ליישב אותה, ולבנות בה חברה עובדת ושוויונית.
עד מהרה טרומפלדור הפך למנהיגה הבולט של תנועת החלוץ. בוועידת היסוד שלה שהתקיימה ברוסיה בשנת 1919, נשא טרומפלדור נאום מרשים, הוא ראה בחלוצים “אנשי ברזל“, פועלים וחיילים המוכנים לשרת את העם היהודי בכל משימה שתידרש, בין אם מדובר בחפירת תעלות, ייבוש ביצות, או הגנה על הישובים היהודיים.
תנועת החלוץ הקימה במזרח אירופה חוות חקלאיות, אליהן נשלחו צעירים יהודים לתקופת הכשרה, שבמהלכה הם למדו את עבודת האדמה, למדו עברית, ספגו את ערכי הציונות, ולמדו להסתגל לחיי שיתוף. תנועת החלוץ זכתה להצלחה אדירה, הפכה לזרם המרכזי בתנועה החלוצית, ורבים מחברי התנועה עלו לארץ ישראל והקימו בה קיבוצים, מושבים ונקודות היאחזות בקרקע.
מיד לאחר וועידת היסוד של תנועת החלוץ גם טרומפלדור עלה לארץ, הצטרף להנהגת הישוב היהודי, וכאמור, ביום 28 בדצמבר 1919 הגיע יוסף טרומפלדור לתל חי, לאחר שנקרא על ידי הנהגת היישוב לארגן ולפקד על הגנת יישובי אצבע הגליל.
המחלוקת בהנהגת הישוב העברי בארץ ישראל
באותה עת התנהל וויכוח אידאולוגי בהנהגת הישוב העברי בארץ ישראל, סביב לשאלה – האם לפנות את היישובים המבודדים באצבע הגליל בכדי להציל חיי אדם, או להתעקש ולהישאר באזור, בכדי לקבוע את גבולותיה העתידיים של הארץ.
הוויכוח הגיע לשיאו בישיבת הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, שנערכה ביום 23 בפברואר 1920, כאשר מצד אחד התייצבו אלו שדרשו לסגת מאצבע הגליל, ולהציל את חיי המגינים, במחיר של אובדן הנקודות והפגנת חולשה, ומול התייצבו אלו שדרשו להישאר ולהילחם בכל מחיר, תוך סיכון חיי המתיישבים, כדי למנוע תקדים של נטישה ולעצב את גבולות הארץ.
את הקבוצה שדרשה נסיגה והאחריות לחיי אדם, הוביל זאב ז’בוטינסקי, שהיה מראשי וועד הצירים, וממייסדי הגדודים העבריים. הוא דרש לפנות את היישובים המבודדים כל עוד אין כוח צבאי מסודר שיכול להגן עליהם. ז’בוטינסקי טען כי שליחת קבוצות קטנות של מתנדבים ללא נשק כבד או גיבוי צבאי מסיבי היא הפקרת דם וטרגדיה ידועה מראש. הוא גם גרס, שהגנת גבולות הארץ הוא תפקידו של הכוח השלטוני, ולא של אזרחים וחלוצים בודדים.
את הקבוצה שדרשה ההיאחזות בכל מחיר הובילו ראשי תנועת העבודה, וביניהם גואל האדמות וראש ועד הצירים מנחם אוסישקין, דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, ויצחק טבנקין. אנשי תנועת העבודה, שנתמכו בידי יוסף טרומפלדור ששהה כבר בתל-חי, טענו כי אסור לנטוש אף נקודת התיישבות יהודית, משום שאם נסוגים לא חוזרים.
אנשי תנועת העבודה האמינו כי ההתיישבות היא זו שקובעת את הגבול מדיני. הם הרבו לצטט את דבריו של טרומפלדור “במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו“, וטענו שנטישת אצבע הגליל פירושה ויתור נצחי על השטח לטובת סוריה הצרפתית.
בן-גוריון הזהיר כי כניעה בפני הטרור ובריחה מפני פורעים תיצור תקדים מסוכן, שיגרום לאויבים להמשיך ולתקוף יהודים בכל שאר חלקי הארץ, ואמר:
“אם אנחנו נברח לפני שודדים, אז באופן שכזה נצטרך בקרוב לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל… כל זמן שאנו יכולים להגן, חובתנו הציונית היא להגן ולא לעזוב את מקומותינו“.
אל ראשי תנועת העבודה הצטרף גם אליעזר שוחט, איש הפועל הצעיר, ממייסדי מושב העובדים נהלל, ואחד מהאנשים המרכזיים שביססו את רעיון העבודה העברית בארץ ישראל, שאמר במהלך הישיבה: “מקום שכבר כבשנוהו – לא נעזבהו! זה שיעזוב – בוגד!“.
בסופו של הדיון הסוער ב-23 בפברואר 1920, התקבלה עמדתם של אנשי תנועת העבודה, והוחלט שלא לפנות את יישובי אצבע הגליל, אלא להביא לגיוס כספים ומתנדבים ולשלוח תגבורת לעזרת המגינים.
אולם ההכרעה התקבלה מאוחר מדי. הקשיים הלוגיסטיים, חסימת הדרכים, ובעיקר אדישות חלק גדול מהציבור שישב המרכז הארץ, מנעו מהתגבורת להגיע בזמן. שבוע בלבד לאחר ההחלטה, ביום 1 במרץ 1920, י”א באדר תר”פ, נפלה תל-חי בקרב המפורסם, בו נפל גם יוסף טרומפלדור.
תוצאות המאבק להיאחז בקרקע
בתום הקרב על תל-חי נסוגו המגינים לכפר-גלעדי הסמוך, ויומיים לאחר מכן נטשו המתיישבים גם את כפר-גלעדי, ועברו דרומה אל קיבוץ איילת השחר, שהיה בשטח שבשליטת המנדט הבריטי. בעקבותיהם נטשו גם תושבי מטולה את המושבה.
לאחר שהמתיישבים היהודים עזבו את האזור הכוחות הצרפתיים פעלו באגרסיביות נגד הפורעים הערבים, והצליחו להשליט סדר. בתחילת אוקטובר באותה שנה חזרו המתיישבים היהודיים אל שלושת היישובים שננטשו, ויישבו אותם מחדש. בסוף 1920 נמסר האזור לשליטה בריטית, עד להקמת מדינת ישראל.
עמידת הגבורה של המגינים הייתה לסמל, ועד היום רווחה הדעה, כי בזכות גבורת המגינים אצבע הגליל ונחלי הצפון נכללו בסופו של דבר בתחום שלטון המנדט הבריטי, ואחר כך בתחום מדינת ישראל.
הוויכוח הזה, וניצחון אלו שצידדו במאבק על ההיאחזות בקרקע בכל מחיר, עיצב את תפיסת הביטחון הציונית, והוביל בהמשך להקמת עשרות ישובים בכל רחבי הארץ, בשיטה של חומה ומגדל. תנועת העבודה, לפני קום המדינה ולאחר הקמת המדינה, הובילה תפיסת עולם ציונית, שהתיישבות אינה רק מעשה חקלאי, אלא עמדה ביטחונית וגבול מגן שאין לסגת ממנו.
המהפך האידאולוגי של ימינו
לאחר הניצחון המפואר במלחמת ששת הימים שקעה תנועת העבודה הישראלית בשיכרון חושים, התמכרה להזיות השלום ואיבדה את דרכה החלוצית ואת להט ההתיישבות. את מקומם של החלוצים הסוציאליסטיים, ששאפו להקים ישובים המבוססים על חיי שיתוף, עבודה עברית, הגנה עצמית וחיים חקלאיים, החליפו חלוצים חובשי כיפות סרוגות, שהקימו התנחלויות וישובים על נחלת אבותינו, ברוח סיפורי התנ”ך, ובמקומות שבהם האירועים המסופרים התרחשו.
עם השנים היוצרות התהפכו. אנשי תנועת העבודה, שבתחילה מנהיגיה, כמו שמעון פרס ויצחק רבין, עודדו את החלוציות החדשה, הפכו למתנגדיה. ואילו ממשיכי דרכו של ז’בוטינסקי, תמכו ועודדו את ההתיישבות ברחבי השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, גם במחיר של מלחמה יום-יומית בטרור, שגבה וממשיך לגבות קורבנות רבים מבין המתיישבים.
גם בימים אלו, שעה שהטרור הפלסטיני מרים ראש ופוגע במתיישבים היהודים ברחבי יהודה ושומרון, מחריפה המחלוקת. ממשיכי דרכה של תנועת העבודה, שהפכו לאנשי שמאל פרוגרסיביים, תוקפים ומאשימים את קורבנות הטרור הפלסטיני, ויש ביניהם אף קיצונים שמצדיקים את הטרור ונותנים לו רוח גבית.
מול השמאל הפרוגרסיבי מתייצבים רבים בציבור הישראלי, שמבינים שההתיישבות היהודית ברחבי יהודה ושומרון היא חומת המגן של מדינת ישראל, ושנטישת ישובים והיאחזויות ביהודה ושומרון תוביל את הטרור הערבי אל מרכזי הערים ואל הישובים הכפריים במרכז הארץ.
בין אלו שמתייצבים אל מול השמאל הפרוגרסיבי יש גם כאלו שהתפכחו לאחר טבח 7 באוקטובר, והבינו את המחיר הנורא שהזיות השלום גבו מאיתנו. אחת מהם היא איריס חיים, אמו של יותם חיים ז”ל, שנחטף לעזה, הצליח להימלט עם שני חטופים נוספים, אך נהרג בשוגג יחד עם חבריו מירי כוחות צה”ל.
במכתב שהיא שלחה לעצמה ופרסמה היא מכה על חטא על האשמת קורבנות הטרור בתקופת האינתיפאדה ואומרת:
“לא שמת לב שגם אנשים תמימים שהולכים בירושלים נרצחים בפיגועים באוטובוסים, גם הם לא היו צריכים להיות שם? הכעס גואה בך, את מרחמת על החיילים שלנו, אין לך אמפתיה כלפי אותם ‘מתיישבים’. הם האשמים.“
את דבריה היא מסיימת בשאלה – התפכחת?, ומיד עונה: “נראה לי שכן, איך אפשר שלא. אחרי שהאנשים שהאמנת כל חייך שאפשר לחיות אתם, נכנסו באופן מכוון, מתוכנן, מחבלים חמושים, יחד עם ערב רב אספסוף עזתי, מוסלמי קנאי, תוקפני ורצחני – לבית של הבן שלך, חטפו אותו, כלאו אותו וגרמו למותו, יחד עם עוד אלפים מבני עמך”.
יותר ממאה שנות מאבק בטרור הערבי צריכות ללמד כל אחת ואחד מאיתנו, שמול הטרור אסור לוותר, אסור לסגת, אסור להיכנע ואסור למצמץ. מול הטרור צריך להגיב ביד של ברזל, בהתיישבות נוספת ובחיזוק ההתיישבות הקיימת. המתיישבים היהודים ברחבי יהודה ושומרון הם החלוצים הגיבורים של ימינו, שבנחישותם, בעוז ליבם, ולעיתים גם בדמם, מגינים על נצח ישראל.
