ההתנגדות של כמה קבוצות אינטרסנטים למינוי רומן גופמן לראש המוסד אינה נובעת רק מקרבתו לראש הממשלה נתניהו, או מאי השתייכותו למה שמכונה במוסד מרובע הזהב – חבורת הבכירים השלטת, שרבים מחבריה גרים במרובע רמת-אביב – רמת-השרון. עיקר ההתנגדות נובע מהפחד, שרומן גופמן יָפְנֶה חלק ממשאבי המוסד, כנגד הגורמים הפרוגרסיביים והאנטישמיים הפועלים כנגד מדינת ישראל וחייליה בעולם.
במבצע עופרת יצוקה רומן גופמן היה מפקד פלוגה בשריון. כאשר הפלוגה של גופמן עלתה לעמדות ירי בתחילת המלחמה, נתן גופמן את הפקודה – אש בתותחים אחר-כך הסברים – שהפכה לסלוגן אצל אנשי השריון בני דורו, ואלו שבאו אחריהם.
כאשר גופמן כיהן כמפקד ענף אימון יחידות המילואים של השריון בבסיס צאלים, הוא שינה את שיטת האימון, והתאים אותה עד כמה שאפשר למציאות של מלחמה. זה לא היה קל. כולם התנגדו לרעיונות המקוריים של גופמן. אבל גופמן לא התייאש, הגיע עד לרמטכ”ל, שכנע אותו לנסות, ובתרגיל הראשון בשיטה החדשה, שהיה מוצלח וזכה לשבחים, נכח גם הרמטכ”ל.
במפגש הפרידה מהרמטכ”ל גדי אייזנקוט, שנערך בפני פורום קצינים רחב, כול הדוברים התרפסו, היללו ושיבחו. רק גופמן, שאז כיהן כמפקד חטיבה 7, עמד על הבמה, וללא מורא, הטיח ברמטכ”ל ובפיקוד הבכיר, שהם אינם יודעים להפעיל, ואינם מפעילים כראוי את כוחות היבשה.
החיילים של גופמן העריצו אותו. מפקדיו העריכו את נחישותו, מנהיגותו והיצירתיות שלו, אך חששו מהישירות, מהכנות ומחוסר המורא מהם, ולכן התקשו לקדם אותו. המינוי לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בא לגופמן בהפתעה. במפגש הראשון ביניהם נתניהו לא התרשם מגופמן, אבל מפגש נוסף שינה את הרושם. מינוי גופמן לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, היה נקודת מפנה באמון של ראש הממשלה ביכולות של מערכת הביטחון.
חוסר האמון של ראש הממשלה ביכולות של מערכת הביטחון נסדק הרבה לפני ה-7 באוקטובר. לאורך השנים ראשי מערכת הביטחון בלמו כל רעיון התקפי, וכך התנהלה גם המלחמה לאחר ה-7 באוקטובר. השינוי הגיע עם גופמן, ואחריו באו מבצע הביפרים, שלו התנגדו כל ראשי הצבא, חיסול נסראללה, השמדת צבא סוריה, תקיפות באיראן ופעולות אגרסיביות אחרות.
אז מה באמת מפחיד את אותם מתנגדים במינוי גופמן לראש המוסד?
בשנים האחרונות מרכז המוסד את מירב מאמציו בזירה האיראנית ובשלוחותיו. ההישגים אדירים, וראש המוסד היוצא זוכה לשבחים מקיר לקיר. אבל בצד ההישגים מול איראן ושלוחותיה, המוסד הזניח זירות אחרות, חשובות לא פחות.
אחת מהזירות הללו, שהפכה לאיום קיומי, לא פחות מסוכן מהזירה האיראנית, זו ההתנגדות למדינת ישראל בקרב החוגים הפרוגרסיביים בעולם, עד כדי שלילת זכות קיומה ודרישה הולכת וגוברת להטיל עליה חרם ועיצומים. בעבר, המוסד פעל, באופן ישיר ובאמצעות מיקור חוץ, כנגד פעילים מובילים בתנועות ההתנגדות לישראל. פעילים אלו טופלו בשיטות יצירתיות ומתוחכמות, ששללו מהם את הלגיטימציה הציבורית, ובמקרים מסוימים הם גם נשלחו לתקופות מאסר, שלא תמיד היו מוצדקות.
אך ככל שהפעילות הזו גברה, כך גברה ההתנגדות וגברו הלחצים להפסיק אותה, במיוחד מצד גורמים משפטיים, שטענו שהפעילות אינה עומדת במבחן חוקי, היות והפעילים נגד ישראל אינם נחשבים לאויב, והפגיעה בהם היא פגיעה בחופש הביטוי, שהוא ערך עליון בחברה הדמוקרטית ליבראלית.
כאשר גופמן מונה לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה הוא החזיר אל שולחן הדיונים את נושא הפעילות היזומה נגד מובילי המחאה נגד ישראל ברחבי העולם. “למה פעיל BDS יכול להעליל על חיילי צה”ל שקרים ועלילות שווא“, שאל באחד הדיונים גופמן, “ולנו אסור להחזיר לו באותה מטבע ולהעליל עליו עלילות, או לחשוף מעשים אמיתיים, שבכך לסלק אותו מהזירה, ללא פגיעה פיזית?“.
ההתנגדות של היועצים המשפטיים לפעילות חשאית נגד פעילים אנטי-ישראלים בעולם, המגובה על-ידי ראשי מערכת המשפט, מקורה בקונספציה שגויה, שישראל צריכה לפעול אך ורק תחת אמות המידה של החוק הבינלאומי, וזאת בכדי לשמור על מעמדה בקהילה הבינלאומית, ולהגן עליה מפני תביעות בבתי המשפט הבינלאומיים.
למרות שכבר הוכח, שהקונספציה הזו שגויה והרסנית, ושהגישה התבוסתנית הזו רק מעודדת התנכלויות לישראל, על מערכת המשפט בישראל, עדיין שורה רוחו של אהרון ברק, שנהג בחופשותיו להתחכך בגלימותיהם של חברי הקתדרה המשפטית באוניברסיטת יל הפרוגרסיבית, ולכן היא ממשיכה לדבוק בקונספציה, ולסרס את כוחה של מדינת ישראל.
פרשת הנער אלמקייס היא עלילה זדונית, שנפלה כפרי בשל בידי אלו, שלא היססו להשתמש במשפחות החטופים או בקורבנות אסונות בכדי לקדם את האינטרסים שלהם. הנער אלמקייס, שהוחזק במעצר ארוך, עונה בידי חוקריו וזכויות האזרח שלו נשללו בידי ראשי השב”כ, לא עניין בזמן אמת, וגם כעת אינו מעניין את כל אלו, שמשתמשים בו כיום בכדי לקדם את האינטרסים שלהם, ולפגוע במינוי של גופמן.
חוסר הצדק וחסר ההיגיון בהתנהלות הזו זועק לשמים, ובעיקר פוגע בנו, אזרחי מדינת ישראל, שניצבים מול איומים הולכים וגוברים, בעוד ידי מערכות הביטחון אזוקות מאחור על-ידי יועצים משפטיים, ומערכת משפטית מושחתת, מעוותת וחסרת מעצורים.
