בימים אלו, ערב חג פסח, שבהם רבים מאבדים את הסבלנות, רוצים שהמלחמה כבר תגמר, ונחזור לשגרה. ימים שבהם באולפנים ובערוצי המדיה השונים חוגגים פרשני קליפת השום – אלו שמבטיחים הבטחות כבירות על ניצחונות, ואלו שזורים פחד וייאוש.
בימים אלו, ימי תחילת הקציר, אני נזכר במדרש יפהפה משיר השירים רבה, המספר על ויכוח שמתנהל בשדה החיטה בין התבן, שהם הגבעולים הרכים בצמח החיטה, המוץ, שהיא קליפת גרעין החיטה שעפה ברוח, והקש, שהם הגבעולים הקשים בצמח החיטה.
הַתֶּבֶן וְהַמּוֹץ וְהַקַּשׁ הָיוּ מִדַּיְנִין זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הָאָרֶץ, וְזֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הַשָֹּׂדֶה.
כל אחד מהם טוען – בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הָאָרֶץ. כלומר, אני החלק החשוב ביותר בצמח, וכל המאמץ לגדל את שדה החיטה הוא בכדי לקבל אותי.
הרבה רעש עשו התבן, המוץ והקש עד שלפתע נשמע קולו של גרגר החיטה הקטן.
אָמַר לָהֶן הַחִטִּים הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁתָּבוֹא הַגֹּרֶן וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּשֶׁל מִי נִזְרְעָה הַשָֹּׂדֶה.
סבלנות, אמר להם גרגר החיטה הקטן. תמתינו עד ליום הקציר, שבו יביאו את השיבולים אל הגורן, ואז נדע מדוע נזרע השדה.
בָּא הַגֹּרֶן, וּכְשֶׁנִּכְנָסִים אֶל הַגֹּרֶן יָצָא בַּעַל הַבַּיִת לִזְרוֹתָהּ, הָלַךְ לוֹ הַמּוֹץ לָרוּחַ, נָטַל הַתֶּבֶן וְהִשְּׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, נָטַל הַקַּשׁ וּשְׂרָפוֹ, נָטַל אֶת הַחִטִּין וְעָשָׂה אוֹתָן כְּרִי, כלומר ערמה. הָיוּ עוֹבְרִים הַבְּרִיּוֹת כָּל מִי שֶׁרוֹאֵהוּ מְנַשְּׁקוֹ.
הגיע יום הקציר. נאספו אלומות השיבולים אל הגורן, והגיע החקלאי. את הקש הוא שרף, את התבן נתן למאכל לבהמות, את המוץ העיף, זרה ברוח, ואת גרגרי החיטה אסף לערמה.
מה אפשר ללמוד מהמדרש היפה הזה? שני דברים.
הדבר הראשון הוא, שדברי רהב והתרברבות אינם חזות הכל, ושאם אין מאחורי הדברים בסיס, ערך ותועלת, בסופו של דבר הם חסרי ערך, ועפים ברוח כמו המוץ.
הדבר השני הוא, שבכדי לראות תוצאות נדרשת סבלנות, ואין למהר ולהסיק מסקנות, או לקבל החלטות לפני שתהליך מסתיים.
וכאמור, המדרש הזה מתאים גם לימינו אלו, שבהם מתנהלת מערכה מול איראן. בדומה למדרש, גם היום נדרשת סבלנות, ואין למהר לקבל החלטות, או להסיק מסקנות לפני שהמלחמה נגמרת. אין גם מה להתרגש מכל הפרשנים, לא מאלו שמבטיחים הבטחות כבירות על ניצחונות, ולא מאלו שזורים פחד וייאוש.
המילה לסבלנות בערבית היא סַבְּר, ומשמעותה הרבה יותר מסתם איפוק או המתנה בשקט בתור. סבלנות היא יסוד עמוק בדת האסלאם, בשפה הערבית ובתרבות המזרח-תיכונית בכלל, והיא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
בעת צרה נדרשת סבלנות, ועל המאמין לדעת לקבל את גזירת הגורל בלי להתלונן, ולהמתין בסבלנות לימים טובים. בעת קיום המצוות נדרשת סבלנות, ונדרשות התמדה ומשמעת עצמית, כדי לעשות את הטוב, גם כשזה קשה. וגם בעת מלחמה, במיוחד כאשר מפסידים, המוסלמים מאמינים שנדרשת סבלנות עד לניצחון.
המילה סַבְּר – סבלנות, מוזכרת בקוראן עשרות פעמים, כאשר הפסוק המפורסם ביותר בהקשר זה הוא: אִנַّ אללַּה מַעַ א-סַּאבִּרִין – אללה עם הסבלניים.
ולכן, השנה בחג הפסח, אני רוצה לאחל חג שמח עם הרבה סבלנות ואורך רוח. כשם שבני ישראל המתינו במצרים בסבלנות לגאולה, כך גם עלינו להמתין בסבלנות עד לסיום המלחמה והכרעת האויב, שקם עלינו לכלותנו.
חג שמח
