פרשת הפצ”רית (הפרקליטה הצבאית הראשית) ואירועי שדה תימן, שמסעירה את המדינה בימים האחרונים, תפסה אותי בעיצומה של קריאת הספר בעלהבית שכתב עדו נורדן, ויצא לאור בשנה שעברה בהוצאת ידיעות ספרים.
בעלהבית הוא ספר חובה לכל מי שרוצה לרדת לשורש הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל. הספר מתאר את שלטון הפקידים, הדיפ-סטייט, או כפי שאני מכנה אותו עריצות פקידי הממשל, וכיצד היא העריצות הזו פוגעת בכל אחת ואחד מאזרחי ישראל, פוגעת בביטחון המדינה, פוגעת במעמד הבינלאומי, פוגעת בכלכלה, מעלה את יוקר המחייה, ומסייעת לכל אויבי המדינה במאבקם להשמדת מדינת היהודים.
אותי הספר לא הפתיע, אך הוא מספק עשרות דוגמאות ברורות ומדויקות לפגיעה בנו, אזרחי מדינת ישראל, כתוצאה מעריצות פקידי הממשל. מחבר הספר, המתאר את עצמו כבשר מבשרו של הדיפ-סטייט הישראלי, הוא בוגר המחזור הראשון של תוכנית לאומית המכשירה את דור העתיד של הפקידות הבכירה במגזר
הציבורי בישראל. הוא שירת שנים רבות בשירות הממשלתי, ככלכלן בכיר בבנק ישראל, כיועץ כלכלי במשרד ראש הממשלה וברשות החדשנות, והוא מכיר היטב ומקרוב את עריצות פקידי הממשל, ואת הנזק שהיא גורמת.
הספר מביא עשרות דוגמאות מכל התחומים לעריצות פקידי הממשל, ולפגיעה באזרחי המדינה, ואני רוצה להביא שתי דוגמאות מתוך הספר, שדומות מאוד לפרשת הפצ”רית ושדה תימן, ומציגות את עיוות הדין, הרדיפה אחר קצינים וחיילים, ואת יחסי הגומלין הבלתי סבירים בין הפרקליטות לתקשורת:
דוגמא ראשונה: פרשת הקצין ממוצב גירית
בספטמבר 2004 חדרו שלושה מחבלים למוצב מורג הסמוך לעיר רפיח שבדרום רצועת עזה, פתחו באש והרגו קצין ושני לוחמים. בהמשך העביר המודיעין התרעות ממוקדות על כוונות של מחבלים לבצע פיגוע דומה גם במוצב גירית השכן. כתוצאה מכך, ישנו חיילי המוצב בחדר האוכל הממוגן בבטון ולא במגורים, ותוגברה האבטחה סביב למוצב. המתח המבצעי והדריכות של מפקדי המוצב וחייליו היו גבוהים מאוד.
שבועיים לאחר מכן בבוקר 5 באוקטובר 2004, זוהתה דמות בסמוך לסוללה המקיפה את רחבת הרק”ם, לא הרחק מהשער של מוצב גירית. הדמות לבשה מכנסי ג’ינס וחולצה, וחבשה כפייה לראשה. החיילים הפעילו אזעקת חירום על חדירה למוצב וירו לעברה. בתגובה השליכה הדמות תיק שחור, והחלה לרוץ לכיוון מזרח עד שנפגעה מהיריות ונפלה, כשהיא נסתרת מעיניהם של חיילי המוצב. במהלך האירוע התגלה שמדובר בנערה תושבת רפיח כבת ארבע עשרה. החייל שבתצפית הודיע לחמ”ל שייתכן שנשלחה לבחון את ערנות התגובה של חיילי המוצב, וכי “אין צורך להרוג אותה”. הדיווח לא הגיע לאוזני מפקד הפלוגה. הוא יצא לעבר הדמות והודיע בקשר כי הוא ועוד חייל מתקרבים לוודא את ההריגה, התקרב אל הדמות, שהייתה מעבר לתלולית, וירה לעברה שני כדורים ממרחק קצר כדי לוודא שנוטרלה.
בשלב הזה החל ירי לעבר הכוח. מפקד הפלוגה המשיך לנהל את האירוע תוך ניתוק מגע וחזרה לתוך המוצב. כשבוע לאחר התקרית ביצע צה”ל תחקיר ובו נקבע שהקצין פעל כראוי. את מסקנות התחקיר הזה קיבלו ואישרו גם הדרגים הבכירים בצה”ל, לרבות הרמטכ”ל.
התקשורת הישראלית דיווחה על המקרה בהרחבה בזמן אמת, והציגה את המקרה כאילו מדובר בילדה תמימה, שהייתה בדרכה לבית הספר. ערוץ 2 פרסם כתבה במהדורת החדשות המרכזית. את הפתיח סיפר העיתונאי גדי סוקניק:
“הטענה הייתה שהחיילים חששו מפיגוע, אבל מהר מאוד התברר שהיא הייתה בדרך לבית הספר. בילקוט היו ספרים.“
בגוף הכתבה ציין הכתב סלימאן א-שאפעי כי:
“הבוקר היא יצאה מביתה לכיוון בית הספר בדרך שהיא רגילה לעשות מידי יום יחד עם בני כיתתה. עדי ראייה סיפרו שלפתע נפתחה לעברה אש מעמדת צה”ל שניצבת על קו הגבול, והיא נהרגה במקום.“
התקשורת התעלמה מכך שהחמאס פרסם את תמונתה כשהידה, תואר שזוכים בו רק מי שביצע פעולת טרור. ספורים המקרים שבהם ילדים או נערים שנהרגו בשוגג על ידי חיילי צה”ל, “זכו” לתואר שכזה. למרות פרסום זה המשיכה התקשורת הישראלית לטעון, שמדובר בילדה תמימה שנהרגה בדרכה לבית הספר. לאחר שארגון החמאס צפה בדיווחי התקשורת הישראלית והבין שהיא מעצבת נרטיב שמשרת את האינטרסים שלו, הסיר הארגון את תמונת הנערה כשהידה.
התחקיר שבוצע בצה”ל סמוך לאחר המקרה היה סדור ומקצועי, נוהל על ידי דרגים בכירים ומקצועיים, ואושר על ידי הרמטכ”ל. בתחקיר נקבע שהקצין פעל בהתאם לנוהלי הצבא, אבל כל זה לא עזר לאחר שהתקשורת החליטה לעצב את המציאות.
בעקבות הפרסומים באמצעי התקשורת הודיע מפקד החטיבה לקצין, כי בנסיבות שנוצרו הוא יתקשה לפקד על הפלוגה, ולפיכך הועבר הקצין מתפקידו והוצא לחופשה. נפתחה חקירת מצ”ח בעניינו, וכשבא לחקירה ב-26 באוקטובר 2004, הוא נעצר. הוא הוחזק במעצר סגור ונחקר במשך שבועיים, וב-22 בנובמבר 2004 הוגש נגדו כתב אישום.
ביום שבו הוגש כתב אישום שודר בתוכנית “עובדה” בטלוויזיה תחקיר עיתונאי, שהשתמש בצילומים מחקירת הקצין במצ”ח, בצילום של אמצעי תצפית אלקטרוניים מהמוצב, בהקלטות מרשת הקשר, בצילומי ווידאו של חיילי הפלוגה שלא מהאירוע עצמו, ובצילומי אילוסטרציה. באמצעות הכלים הללו ניסתה מערכת התוכנית “עובדה” להציג את הטענות שעלו בכתב האישום נגד הקצין. גרסתו של הקצין לא הובאה, וגם לא הוצגה אפשרות שכתב האישום אינו נכון. לא כאן המקום לדון בכך, אבל גם העובדה שהמציאות, כפי שהוצגה בתוכנית, תאמה בדיוק לגרסת הפרקליטות הצבאית, אמורה להדליק נורה אדומה בדבר יחסי הגומלין שבין הפרקליטות לתקשורת.
בעקבות פרסום התחקיר הגיש הקצין תביעת דיבה נגד מנחת התוכנית, אילנה דיין, ונגד “טלעד”, הזכיינית של ערוץ 2. השופט נועם סולברג, לימים שופט בית המשפט העליון, ובאותם ימים שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, פסק כי תוכנית התחקירים הציגה את התקרית באופן “שנוטה מהאמת”, וכי לנתבעות לא עומדת הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב.
בראיון שנערך עם אילנה דיין בתאריך 4 באוגוסט 2005 אמר דיין:
“האם הבעיה שלנו היא באמת האם המ”פ ירה או לא ירה עוד צרור בגופתה של הילדה? על זה תקום או תיפול שאלת טוהר הנשק של צה”ל? ואולי השאלה המשמעותית יותר היא האם צבא יכול לאורך זמן לפעול כך באוכלוסייה? האם אפשר לצפות מחיילים, שנורא מפחדים למות, לפעול אחרת? האם הדרג המדיני יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולהפיל הכל על המ”פ? ניסיתי להגיש משהוא וכנראה לא אמרתי אותו מספיק ברור. יצא כאילו אני שמתי את המ”פ על הצלב. אבל ברגע שהקשר מטרטר ונשמע דיווח: “קודקוד מוודא הריגה”, מתגמדים הדברים האחרים בכתבה. אבל אולי קודקוד וידא הריגה כי חשב שהוא מנטרל איום? אולי הוא חשב שהיא עלולה להפעיל מתג של מטען? שהיא פיתיון? אלא ש”קודקוד מוודא הריגה” זה מה שנטמע בתודעה, ואת זה הייתי חייבת להביא בחשבון. יצא שצלבנו את המ”פ וחייליו בזמן שרצינו להראות: שימו לב עד לאן הסיטואציה הזאת מביאה את כולנו”.
הפרשה של מפקד מוצב גירית מלמדת אותנו מספר דברים חשובים מאוד על דרך פעולתה של התקשורת הישראלית. ראשית, דרכה של התקשורת הישראלית היא לקבוע נרטיב שנאמן לאג’נדה, אך לא בהכרח לעובדות, ולהציגו לציבור הרחב כתיאור אובייקטיבי של המתרחש במציאות, גם ביודעה שהמציאות רחוקה מכך. כך נהגו כלי התקשורת השונים בקבעם שמדובר בילדה תמימה שהייתה בדרכה לבית הספר, כאשר העובדות הצביעו שהייתה זו פעילות ברורה של ארגון החמאס. התקשורת הישראלית בחרה להעלים את המידע הזה מהציבור הרחב, ולשרת בכך את הנרטיב של ארגון החמאס.
שנית, אפשר לראות כיצד למרות שנערך תחקיר מקצועי, ובו נקבע באופן ברור שהקצין פעל כראוי, נכנעה צמרת הצבא לתכתיבים של התקשורת, והדיחה קצין שפעל ללא רבב והעמידה אותו לדין, ובכך קטעה את קידומו ואת עתידו בצבא. חשוב לציין שב-15 באוקטובר 2005 פסק בית הדין הצבאי שהקצין זכאי מכל אשמה. יתרה מזאת, בית הדין מצא גם כשלים חמורים בהתנהלות התביעה הצבאית. בהתנהלות זו של מערכת התביעה הצבאית אפשר היה לראות סנונית ראשונה להשפעה של התקשורת עליה, השפעה שבאה לידי ביטוי למעלה מעשור לאחר מכן במקרה אלאור עזריה.
עוד דבר שאפשר לראות בהתנהלות התקשורת בפרשה הוא האג’נדה המוטית וסימון המטרה שלאורה היא פועלת. דבריה של אילנה דיין בראיון, שבו סימנה את המטרה הגדולה של הצגת ההתמודדות עם הטרור מעבר לקו הירוק ככזו שמשחיתה את ערכי הצבא, מעידים על כוונת הכתבה להביא להפסקת השליטה הישראלית מעבר לקו הירוק, גם במחיר האמת. העובדות כבר לא היו חשובות. הקצין היה רק כלי בלוח השחמט של התקשורת הישראלי ליצירת תודעה. גם אם היא, כפי שהוכח, לא לחלוטין מתכתבת עם המציאות.
עד כאן ציטוט מהספר בעלהבית, ואני אוסיף ואגיש כי התחקיר של התוכנית עובדה השתמש בצילומים מחקירת הקצין במצ”ח, בצילום של אמצעי תצפית אלקטרוניים מהמוצב, בהקלטות מרשת הקשר, ובצילומי ווידאו של חיילי הפלוגה. חומרים אלו הגיעו לעורכי התוכנית מאנשי הפרקליטות הצבאית, בדיוק כפי שהסרטון המפוברק משדה תימן הגיע לתקשורת.
לא רק שעורכי התחקיר המגמתי והשקרי זכו לשיתוף פעולה מהפרקליטות הצבאית, גם הצנזורה הצבאית הייתה שותפה לפשע, ולא נקפה אצבע בכדי לעצור את השקר. מסתבר שאיימת התקשורת גוברת על חובת הנאמנות לתפקיד, לצבא ולמדינה, בכל הדרגים.
דוגמא שנייה: פרשת אימון הקפיצה לשיח הקוצני
לפני כמה שנים, מפקד צוות באחת היחידות המובחרות בצה”ל הדריך את חייליו בסוף אימון מסוים להוריד את החולצה ולזנק בגוף חשוף לתוך שיח קוצני. הייתה זו מסורת ארוכת שנים ביחידה להוכחת כושר סבל. זר לא יבין זאת. מפקד הצוות פשט חולצה וקפץ ראשון על השיח הקוצני, ואז עזב את המקום כדי לא להביך את החיילים, שלא ירצו לקחת חלק במסורת המייסרת, וגם כנראה כדי לשלוף באין רואה את הקוצים מגופו. אחריו קפצו החיילים זה אחר זה. אחד מהם זינק, למרבה הצער, על שיח שתחתיו היה סלע. החייל נפצע קשה ופונה לבית חולים. מפקד הצוות נקרא למפקד היחידה, שהכיר כמו כולם את המסורת היחידתית. מפקד היחידה נזף במפקד הצוות, דרש תחקיר מסודר לאירוע, ושניהם חשבו שהאירוע מאחוריהם. משפחת החייל הפצוע חשבה אחרת ופנתה לתקשורת.
לאחר שפורסם האירוע בתקשורת החל כדור השלג להתגלגל. קצין בדרגת תת-אלוף מונה לתחקר את האירוע. בתום התחקיר הודח מהיחידה מפקד הצוות, ושאר מפקדי היחידה יצאו ללא פגע. צה”ל דאג לפרסם את תוצאות התחקיר בתקשורת, אך זו מצדה לא הסתפקה בהדחה, והמשיכה להפעיל לחץ על הצבא להחמיר בעונשו של מפקד הצוות. לאחר מספר חודשים, סמוך לשחרורו משירותו הצבאי, עצרה אותו המשטרה הצבאית. הוא הובא לחקירות שהיו כה קשות, עד שבסופן הוכר כנכה צה”ל. הצבא לא הסתפק בהדחתו של הקצין, ותכנן להכניסו לכלא.
משפחת הקצין, משפחה עמידה ובעלת אמצעים, נאבקה נגד עונש המאסר, אבל מהר מאוד הבינה שלבנם אין שום סיכוי מול המערכת המשפטית הצה”לית, שכבר חרצה את גורלו. המשפחה הבינה שהמערכה האמיתית מול צה”ל היא מערכה תקשורתית. היא זו שהביאה אותו לחדרי החקירות, והיא וזו שתוציא אותו משם. המשפחה שכרה את שרותיה של חברה שמנהלת קמפיינים תקשורתיים, והחברה החלה לאסוף מידע על התהליך החמור שניהל הצבא נגד קצין ביחידה מובחרת, שהתנדב לשרת את המדינה. החומר הצטבר. ימים ספורים לפני שצה”ל עמד להגיש את כתב האישום נגד הקצין מתוף כוונה להכניסו לכלא, העביר המשפחה מסר, שאם הקצין יועמד לדין, תתפרסם בתקשורת כתבת תחקיר על התנהלות הצבא מול הקצין לכל אורך הפרשה. מאזן האימה התקשורתי עשה את שלו, וכתב האישום נגד הקצין לא הוגש.
גם הדוגמא הזו מלמדת על הלך הרוח בפרקליטות הצבאית, על יחסי הגומלין הבעייתיים בין התקשורת לפרקליטות, ועל כוחה של התקשורת להטות דין ולעוות משפט.
הייחודיות הבעייתית של עריצות פקידי הממשל
בשונה מדיקטטורה מסורתית, שבה דיקטטור עומד בראש הדיקטטורה וקובע את דרכה, את דפוסי התנהגותה ואת מטרותיה, עריצות פקידי הממשל אינה כפופה למנהיג אחד או לחונטה, והיא פועלת בדינמיקה קבוצתית, שמזכירה התנהלות של קן נמלים או כוורת דבורים.
התופעה של התנהלות כוורת דבורים, קן נמלים או להקות של ציפורים או דגים, נקראת התנהגות קולקטיבית או חכמה קולקטיבית, והיא מבוססת על עיקרון, שבו מספר רב של פרטים פועלים יחד, כל פרט לפי כללים פשוטים, ללא מנהיג בולט, והתוצאה היא סדר מורכב שמוביל לפתרון בעיה מסוימת.
לדבורים, לנמלים, לציפורים או לדגים אין מנהיג שקובע מה לעשות. התנהגות של פרטים מסוימים, כמו למשל זיהוי מזון או סכנה, מסמנת לכל הפרטים האחרים מה לעשות או מה לא לעשות. כאשר מאות או אלפי פרטים פועלים על-פי כללי החוכמה הקולקטיבית נוצר סדר מורכב, עם חלוקה אופטימלית של משימות, מבלי שאף פרט רואה את התמונה בשלמותה.
ולמרות שאין מנהיג ואף פרט אינו רואה את התמונה בשלמותה, הקבוצה כקבוצה מצליחה להשיג את מטרותיה ביעילות רבה לטובת כלל חברי הקבוצה.
גם לפקידי הממשל אין מנהיג אחד, שקובע את הדרך ואת כללי העריצות, ואף אחד מהפקידים אינו רואה את התמונה בשלמותה. ויחד עם זאת כולם פועלים יחד, על-פי אג’נדה אחת, שקשה מאוד לשנותה או להתנגד לה, במטרה לקדם את האג’נדה ולשמר את כוחם האבסולוטי של פקידי הממשל, אל מול כוחם של נבחרי הציבור והציבור עצמו.
להבדיל מחברת הדבורים או הנמלים, שם לכל פרט יש משקל שווה בהשפעה על התנהגות הקבוצה, התנהגות פקידי הממשל מושפעת יותר מקבוצות מסוימות, ממובילי דעה ומהתקשורת. מושפעת, כל עוד המשפיעים פועלים על-פי האג’נדה המוסכמת, ואינם סוטים מהכיוון הכללי.
כך לדוגמא, הדעה המובילה בין פקידי הממשל היא, שנבחרי הציבור אינם מבינים דבר או חצי דבר בניהול המדינה, הם אנשים מטומטמים, אינטרסנטיים, ולא ישרים, ולכן תפקידם של פקידי הממשל להיות שומרי סף ולהגן על המדינה מפני נבחרי הציבור. על-פי עיקרון האג’נדה המוסכמת, כל דעה שתומכת ברעיון הזה ומחזקת אותו, זוכה לחיבוק ולתמיכה בידי פקידי הממשל. אך אבוי לאותם אלו שינסו להציג דעה שונה. במקרה הטוב הוא יוצאו ויסולקו ובמקרה הרע ירמסו, ידרסו ויטחנו.
כאשר מתמודדים מול דיקטטורה המונהגת בידי מנהיג יחיד או כנופייה, חיסול המנהיג וההנהגה הבכירה עשויה למוטט את הדיקטטורה. אך איך מתמודדים מול קן נמלים או מול קן צרעות מטריד? הרי אין מנהיג שאפשר לחסל ולפזר לכל עבר את הקן. הפתרון במקרים כאלו הוא חיסול הקן והשמדת כל הפרטים המטרידים.
האם זה הפתרון לעריצות פקידי הממשל? כמובן שלא. את עריצות פקידי הממשל צריך לחסל לא באמצעות חיסול הפקידים אלא באמצעות החלשת כוחם, בעיקר הכוח המשפטי, ופגיעה בכלים שעומדים לרשותם, שבעזרתם הם משליטים את עריצותם.
ומה הם אותם כלים המשמשים את פקידי הממשל בהשלטת עריצותם? התסבוכת הבירוקרטית, תקנות שמשרדי הממשלה מתקנים כל העת, נהלים ממשלתיים ושיטות עבודה פסולות, הם כלי העריצות שבידי הפקידות הממשלתית. ברגע שיצליחו להתיר את הסבך הבירוקרטי ולבטל את התקנות והנהלים, שמקנים כוח רב לפקידים, ובמקומם יציבו כללי משחק חדשים שיחייבו את פקידי הממשל לפעול לפיהם, ייחלש כוחם של העריצים והעריצות תפחת בהדרגה.
בנוסף לכל אלו צריך להשריש במערכת הציבורית תרבות ארגונית המקדשת מגוון דעות וחשיבה פילוסופית. יכול להיות שלצד היועץ המשפטי בכל משרד או חברה ממשלתית צריך לפעול פילוסוף, שיטמיע את הגישה הפילוסופית, שאינה מקבלת כל דבר כמובן מאליו, ובוחנת אלטרנטיבות וחשיבה מקורית.