23 באוגוסט 1929, בדיוק לפני 96 שנים, המופתי חאג’ אמין אל־חוסייני נשא דרשה בפני מאמינים מוסלמים על הר הבית והכריז: “כל מי שהורג יהודי מובטח לו מקום בעולם הבא”. היה זה המשכו של מסע הסתה פרוע נגד היהודים בארץ ישראל, שהחל ביום הכיפורים שנה קודם לכן. הדרשה פתחה את סכר אגם השנאה הערבי, והאספסוף המוסלמי יצא למסע של טבח, רצח, אונס ופרעות בישוב היהודי בכל רחבי ארץ ישראל.
חאג’ אמין אל-חוסייני, בן לאחת המשפחות המוסלמיות העשירות, הגה את שקר ההסתה – “אל-אקצה בסכנה”, והיה מאדריכלי המאבק הערבי להשמדת המפעל הציוני וההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא שיתף פעולה עם בכירי ההנהגה הנאצית, התגורר בברלין, נהנה ממעמד מיוחד, ולקראת סוף המלחמה אף חולץ מברלין בידי הנאצים, והועבר לשוויץ.
הרקע להסתה היה רצונם של היהודים להתפלל בסמטה הצרה והמעופשת, שעברה לצד הכותל המערבי. חג’ אמין אל-חוסייני ניצל את עימותים, שהיו בין ערבים ויהודים ליד הכותל שבוע קודם לכן בעת תפילות ט’ באב, בכדי לחזק את מעמדו ומעמד משפחתו ברחוב הערבי בארץ ישראל. באותה תקופה התקיימה יריבות עזה על ההנהגה הערבית בין חמולת אל-חוסייני לבין חמולת אל נשאשיבי. בבחירות לעיריית ירושלים, שקדמו לפרעות זכתה חמולת אל נשאשיבי. חאג’ אמין אל-חוסייני איבד מיוקרתו, וכדי לזכות בה מחדש הוא פתח בהסתה אנטי-ציונית ואנטי יהודית.
אל-חוסייני גייס את תשומת לבם של אלפי מוסלמים למקומות הקדושים, תוך שהוא מפיץ את השקר המתועב שהציונים רוצים להרוס את מסגד אל-אקצה ולהשתלט על הר הבית. כחלק ממסע ההסתה הופץ בקרב ההמון הערבי ציור ובו תמונת מסגד אל-אקצה, כשהדגל הציוני מתנוסס עליו, מלווה בהסבר כי מדובר בציור הלקוח מהתעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על הר הבית.
בדרך זו ייצר אל-חוסייני מחויבות של המדינות המוסלמיות למאבקם של ערביי ארץ ישראל, והפך את עלילת “אל-אקצה בסכנה”, למוטיב המרכזי בהסתה נגד היהודים והמפעל הציוני, עד ימינו אלו.
עם סיום דרשת ההסתה של אל-חוסייני על הר הבית, יצא האספסוף המוסלמי חמוש בסכינים וברובים לעבר השכונות היהודיות הקרובות לעיר העתיקה. בהתקפה הזו, שהייתה הפתיח לפרעות תרפ”ט, נרצחו 19 יהודים, רבים נוספים נפצעו ונגרם נזק רב לרכוש יהודי.
במקביל החלו עימותים והתקפות על שכונות וישובים יהודיים בכל רחבי הארץ. על הפרעות שערכו הערבים על באר טוביה אפשר לקרוא במאמר שפרסמתי לפני שנתיים.
הטבח הנורא ביותר התרחש בחברון. בחברון חיו יהודים מזה דורי דורות, בשכנות טובה עם שכניהם הערבים. יהודי חברון הגיעו לעיר מקהילות ספרד ואשכנז, הרבה לפני התעוררות התנועה הציונית, ולא היה להם קשר לתנועה הציונית.
בשבוע שקדם לתחילת הפרעות, כאשר התגברו השמועות על ההתקפות הצפויות, הגיעו לחברון אנשי ההגנה עם נשק כדי להגן על יהודי חברון. מנהיגי הישוב המקומי בחברון ביקשו מאנשי ההגנה לעזוב את המקום, בהנחה שבחברון לא יפגעו ביהודים, בגלל היחסים הטובים עם הערבים, והחשש שנוכחות אנשי ההגנה “תרגיז את הערבים”.
את הטבח ביהודי חברון הוביל מנהיג הכנופיות בחברון, שיח טאליב, אשר הלהיב את האספסוף בקריאה: “אתם מוסלמים, שחטו את היהודים, שתו את דמם, היום יום האסלאם, אללה הוא אכבר, הרגו ביהודים, עלו אתי, הנה לפניכם בחורות יהודיות יפות”.
יהודי חברון נרצחו באכזריות נוראה תוך ריטוש גופות, עקירת עיניים, ריסוק גולגולות, סירוס זקנים וילדים, שפיכת מעיים, אונס נשים, נערות וילדות לעיני בני משפחותיהן וקטיעת איברים.
רוב תושבי חברון לקחו חלק בטבח, ורק בודדים סייעו, תוך סכנת חיים, לשכניהם היהודים. ערביי חברון ניצלו את תמימותם של התושבים היהודים, שלאורך שנים נהגו לתת לשכניהם הערבים טיפול רפואי בבית החולים “הדסה” בחברון. במהלך הפוגרום נעלו דיירי הדסה את השערים. אבל אז הגיע ערביה ודפקה בדלת. דיירי הבית התלבטו האם לפתוח ולבסוף פתחו את הדלת כיוון שחששו, שמדובר בערביה הזקוקה לתרופות. משנפתחה הדלת פרצו פנימה הרוצחים וטבחו בצוות של בית החולים.
אתם מוסלמים, שחטו את היהודים, שתו את דמם, היום יום האסלאם, אללה אכבר, הרגו ביהודים, עלו אתי, הנה לפניכם בחורות יהודיות יפות
מנהיג הכנופיות בחברון, שיח טאליב – 23 באוגוסט 1929
האלוף רחבעם זאבי, בספרו על הטבח בחברון, מתאר את הזוועות:
בבית רייזמן, ניהל בעל הבית שלום רייזמן מו”מ עם הרוצחים הערבים שפרצו לביתו. הוא נתן להם סכום גדול של כסף, כפדיון נפשו. לאחר שקבלו הכסף, עקרו הערבים את עיניו, שחטו אותו והשליכו את גופתו לרחוב. חותנתו, שהייתה ילידת חברון, התחננה וקראה לכל רוצח בשמו: “הייתכן ,שאתה שמכיר אותי, שעשיתי לך טובות, אתה תרצח אותי?” לא עזר לה ולמשפחתה, וגם היא נרצחה באכזריות.
בית אבושדיד הטיחו הערבים את ראשו של התינוק בקיר, עד שיצאה נשמתו. אישה אחרת הופלה ארצה, והרוצחים בנעליהם רוצצו את ראשה. כל הנרצחים הכירו אישית את הרוצחים בשמותיהם.
בבית הכובסת נקרו את עיניו של בעל הבית ורצחו אותו בסכין, ניסו לאנוס את הבת הצעירה, אבל היא הגנה על עצמה בידיים, ועל כן קצצו את ידיה, ורצחו אותה באכזריות.
בבית החכם חסין שפכו דלק על הדלק והציתו את הבית, לאחר מכן תפסו את הרב ואת רעייתו והטילו אותם חיים, לתוך הלהבות.
בבית האופה צלו את ראשו על גבי פרימוס דולק, מכיוון שנשאר חי, בתקו את מעיו בפגיונות.
בבית הרב אורלינסקי נרצחו הרב יחד עם אשתו, בתו, חתנו ונכדו בן ה-4. מוחו של הרב הוצא מהגולגולת, ואת מעיי אשתו רטשו.
את הרבנים הישישים מאיר קסטל והרב בידרבקין יחד עם עוד חמישה בחורים סירסו ורצחו בעינויים נוראיים.
הרוקח בן ציון גרשון, שהיה נכה בשתי רגליו, למד רפואה באוניברסיטה קושטא, וטיפל בערבים במסירות במשך 40 שנה. ברבים מהם, שלא היה להם כסף לשלם עבור הטיפול, הוא טיפל חינם. כל זה לא עמד לזכותו ביום הפוגרום. הרוצחים היו בין הפציינטים שלו. הוא התחנן על נפשו. אבל הם קצצו את אצבעותיו, נקרו את עיניו, דקרוהו בסכינים ובפגיונות, עד שיצאה נשמתו. את בתו אנסו 13 ערבים ואחר כך הרגו אותה בעינויים נוראיים. לאשתו חתכו את שתי ידיה.
לילד מנחם סגל, בן השנתיים, ערפו את הראש. את נח אימברמן שרפוהו חי. לרב גולדשמיט נקרו את העיניים, ולאחר מכן שרפו את ראשו.
כל התמונות מספרו של רחבעם זאבי – טבח חברון תרפ”ט
במושבה מוצא, מערבית לירושלים, התנפלו תושבי הכפר הערבי הסמוך קאלוניה על בית משפחת מקלף, שהיה אחד הבתים הקיצוניים ביישוב. רוב בני המשפחה נטבחו. הבן הקטן מרדכי מקלף היה אחד הניצולים היחידים מהטבח. הוא הצליח לקפוץ מן הקומה השנייה. מלבדו נמלטו גם אחיו חיים ואחותו חנה. 23 שנים אחר כך, מונה מרדכי מקלף לרמטכ”ל השלישי של מדינת ישראל.
האכזריות, המפלצתיות וטירוף השנאה שפרץ מהאספסוף הערבי, ובא לידי ביטוי במעשי זוועה של ריטוש גופות, עקירת אברים, אונס ברוטלי, השפלה וביזוי, לא היו אירוע חד פעמי, וב-7 באוקטובר 2023 ראינו בדיוק את אותה מפלצתיות, שטבועה עמוק בתרבותם של שכנינו.
המפלצתיות והשנאה כלפי היהודים חוצה את גבולות הדמיון האנושי, אך גם בתוכם, בינם לבין עצמם ובתוך ביתם, שכנינו הערבים נוהגים באכזריות, באלימות ובטירוף של שנאה. זכור לי אירוע מזעזע שחוויתי לפני שנים במהלך תקופת האינתיפאדה הראשונה, בעת סיור לילי במחנה הפליטים בטול כרם. באמצע הלילה הגיע אלינו ערבי שבגדיו ספוגים בדם. הוא לא דיבר עברית ואנו לא ידענו ערבית, ולכן הזעקנו סיור של מג”ב, שטיפל באירוע. בבוקר, שעה שהמתנו לאיסוף, פגשנו את אנשי מג”ב, שהיו מזועזעים עד עמקי נשמתם. הם סיפרו לנו שהערבי לקח אותם אל ביתו, ושם, על שולחן המטבח, הם מצאו את בתו בת השבע-עשר, מבותרת לחלקים, כמו פרה אצל הקצב. הוא עשה את המעשה בכדי לשמור על כבוד המשפחה.
אלו הם שכנינו, שהשנאה והאכזריות היא חלק בלתי נפרד מאורח חייהם, ואם אנו לא נכיר במציאות הזו, לא נזכור ולא נזכיר את מעשי הזוועה, ששכנינו הערבים עשו לנו לאורך השנים, לא נוכל לשרוד לאורך זמן בשכונה הזו.
הקריאות ששמענו בתחילת השבוע להפסקת המלחמה, שמשמעותה כניעה לחמאס, מלמדות על בורות מוחלטת בכל הקשור להכרות ולהבנת תרבות שכנינו. מצער מאוד, שהאצבע המאשימה מופנית כלפי עצמנו, ושבאף אחת מההפגנות או חסימת הכבישים לא ראינו שלטים בגנות החמאס, ולא ראינו אצבע מאשימה כלפי אויבנו.
הנה לינקים למספר מאמרים שפרסמתי בעבר ובהם מידע רב על פרעות תרפ”ט, על מעשי הזוועות וגם על מעשי גבורה שנעשו מול המתקפה הרצחנית.
פוסט שפורסם על טבח חברון בתרפ”ט (1929)