דגלים מעל הגטו

“יהודי גטו וורשה חיו חודשים ארוכים בתנאים בלתי אנושיים – השפלה, מחסור במזון, חשיפה למגפות, עבודות כפייה, והרג אקראי. הם שמעו שמועות על הטבח ההמוני ביהודים, שביצע הצבא הפולני בעת שפלש לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, אך מיאנו להאמין שנכון להם גורל דומה. אבל ב-22 ביולי 1942, בתשעה באב, ביום שבו מתאבלים על חורבן בית המקדש בירושלים, החלו המשלוחים ההמוניים מגטו וורשה אל תאי הגזים שבטרבלינקה. במהלך שבעת השבועות הבאים נשלחו לטרבלינקה 270,000 יהודים, גברים, נשים וטף, ללא כל התנגדות.

התקווה שאלו שלא נשלחו עתידים אולי לשרוד, הפחד שכל סימן התנגדות יביא לחורבן הגטו כולו, גרמו להתנגדות ציבורית לכל מעשה מרי, ומנעו גם מאלו, שחשבו על התקוממות מאורגנת, לנקוט בפעולה בכל תקופת המשלוחים היומיים לטרבליקה.

חברי תנועות הנוער שהמשיכו בפעילות החינוכית והתרבותית שלהם בתוך הגטו, הם אלו שחשבו על התקוממות והחלו להתכונן אליה. כפי שהיה מקובל בתנועות הנוער בשנים לפני המלחמה, הם היו חדורי מוטיבציה אידאולוגית – האמינו באדיקות ברעיונות ובעקרונות שלהם, והתנגדו בלהט לאלו שראו בהם יריבים אידאולוגיים.

הקומוניסטים והקבוצות הסוציאליסטיות – הציוניות והלא ציוניות כאחת – ראו עצמם כחברי מעמד הפועלים הממשיכים את המהפכה שהחלה בברית המועצות בדרך זו או אחרת. יריביהם האידאולוגים, אויביהם, נחשבו בעיניהם פשיסטים, בין אם היו יהודים ובין אם היו גרמנים.

תנועות הנוער היהודיות הסוציאליסטיות – השומר הצעיר, דרור, גורדוניה, פעילי ציון שמאל – ראו בחסידי ז’בוטינסקי, חברי תנועת הנוער בית”ר, פאשיסטים. היתה זו השתקפות של השסע האידאולוגי העמוק בין שמאל לבין ימין, שנפער בישוב היהודי בארץ ישראל שלפני המלחמה, על הנעשה בתנועות הנוער בגולה.

נראה היה שהטבח שביצעו הגרמנים בעם היהודי, הגטאות ומחנות ההשמדה, לא הועילו לסלק את היריבות האידאולוגית שהשתרשה. גם כאשר התכוננו למרד והעזו להתמודד עם הגרמנים, הם אל היו מוכנים לשתף פעולה עם יהודים, שנחשבו לאויביהם האידאולוגיים.

וכך התפתחו הדברים שאי”ל – הארגון היהודי הלוחם – כלל את כל התנועות הסוציאליסטיות, ובכללן גם הבונד, התנועה היהודית הסוציאליסטית האנטי-ציונית והקומוניסטים, אבל לא את בית”ר. את אי”ל הנהיג מרדכי אנילביץ’, חבר תנועת השומר הצעיר. חסידי ז’בוטינסקי בגטו הקימו את אצ”י – ארגון צבאי יהודי, שבראשו עמדו פאבל פרנקל בן ה-23 וחבריו מבית”ר.

שני הארגונים, הארגון הצבאי היהודי והארגון היהודי הלוחם, שכל אחד מהם מנה כמה מאות צעירים וצעירות, נטלו חלק במרד גטו וורשה. כל אחד מהארגונים הללו היה מודע היטב לקיומו של האחר, אך הם ניהלו את הקרבות שלהם בנפרד ובזירות שונות. אצ”י, בנהגת פרנקל וחבריו מבית”ר, היה מאורגן טוב יותר, מאומן יותר, ומצויד טוב יותר בנשק. הוא ניהל את הקרב המרכזי של מרד גטו וורשה. הדבר עולה בברור מעיון בדו”ח שטרופ, ומהשוואתו לדוחות של עדי ראייה.

אם זאת, הנרטיב המקובל אודות המרד, זה שלמדו התלמידים בבתי הספר, וזה שמופיע במוזיאון יד ושם בירושלים, במוזיאון השואה בוושינגטון, במוזיאון שמוקדש להיסטוריה של יהדות בפולין בוורשה, בתערוכות בקיבוץ לוחמי הגטאות ובקיבוץ יד מרדכי, דוחק לשוליים את חלקם של פרנקל וחבריו, או מתעלם ממנו לחלוטין.

הגרסה הראשונה של ההתרחשויות במרד גטו וורשה הושמעה בקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל ב-7 ביוני 1946. בתוך זמן קצר התקבלה הגרסה הזו בקרב אנשי הישוב היהודי בארץ ישראל, כנרטיב המכונן של המרד, נרטיב שאומץ אחר כך בידי מדינת ישראל, ועם הזמן בידי העולם כולו.

האירוע שהתרחש באותו יום בקיבוץ יגור היה דרמטי. צביה לובטקין, שזה עתה הגיעה לארץ ישראל מאירופה, ומי שלחמה בארגון של אנילביץ’ בגטו וורשה, הופיעה בפני קהל של אלפים. אלו באו אמנם ליגור לרגל ועידת הקיבוץ המאוחד, התנועה הקיבוצית של מחנה השמאל, אך בעיקר משום שרצו לשמוע על מה שקרה באמת ליהודים באירופה בעת השואה, מפי אחת שלחמה בגרמנים באותה תקופה.

בעיני הנוער הארצישראלי של אותה עת, שלא ידע דבר וחצי דבר על הנסיבות והתנאים ששררו בעת השואה, מה שאירע ליהודים באירופה היה בלתי נתפס. הם, שהתכוננו להילחם בבריטים ובערבים, נדהמו שנאמר להם שהיהודים באירופה הלכו “כצאן לטבח”. הם באו ליגור אותו יום כדי לשמוע על יהודים שכן נלחמו, שכן התקוממו, מפי אחת משלהם – לובטקין, ממנהיגות דרור, תנועת הנוער הציונית סוציאליסטית בפולין, הקשורה לתנועת הקיבוץ המאוחד בארץ ישראל.

צביה לובטקין היה אישה יפת מראה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, שדיברה עברית רהוטה. היא סיפרה לקהל המרותק על שהתרחש באירופה, והיא דיברה על הלוחמים היהודים ועל הגבורה היהודית. היא סיפרה להם על מרד גטו וורשה – על מרדכי אנילביץ’ וחבריו מאי”ל.

אבל היא סיפרה מחצית מהסיפור, למעשה פחות ממחצית. היא לא סיפרה להם על הקרב בכיכר מורנובסקי שנמשך ארבעה ימים, לא על הדגלים שהונפו שם כסמל למרד, ולא על פאבל פרנקל וחבריו בארגון הצבאי היהודי.

היא התעלמה מכל אלו לא בגלל שהיא לא ידעה עליהם. היא ואנילביץ’ נשאו ונתנו עם פרנקל ועם סגנו לאון רודל על איחוד שני הארגונים, משא ומתן שנכשל לרוע המזל. הדגלים שהונפו בכיכר מורנובסקי נראו היטב בכל מקום בגטו, ואף מחוץ לחומות הגטו בוורשה. היא החליטה לא לספר את הסיפור המלא על מרד גטו וורשה מפני שהבינה שקהל השומעים אינו מוכן לשמוע אותו.

בתקופה ההיא היו חברים מהקיבוץ המאוחד מעורבים בצייד חברי האצ”ל , שלחמו נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל, ויצאו נגד מדיניותה של ההנהגה הרשמית. אצ”ל היה ארגון האם של הארגון הצבאי היהודי בוורשה. השסע האידאולוגי שהפריד בין שני הארגונים הלוחמים בגטו וורשה לא היה רלוונטי כלל לנעשה בגטו, אך היה מוחשי מאוד בקרב הישוב היהודי בארץ, כאשר הגיעה לובטקין, והיא הבינה זאת חיש מהר. היא ידעה שלא כדאי לה לספר על גבורתם של אותם לוחמים יהודים המזוהים עם האצ”ל.

הנרטיב שעיצבה באשר למרד גטו וורשה אומץ בידי מוסדות הישוב, שנשלטו על-ידי המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות, ועם קום המדינה נעשה לנרטיב הרשמי של האירוע ההיסטורי.

כעבור 15 שנים נקראה צביה לובטקין להעיד במשפט אייכמן בירושלים. לצד עדים נוספים רבים, שתיארו את מוראות השואה, היא העידה על ההתנגדות היהודית ועל הגבורה היהודית במשך תקופה טרגית זו. היא שבה וסיפרה את סיפור מרד גטו וורשה. למרות 15 השנים שעברו מאז שהיא מסרה את עדותה בקיבוץ יגור, סמוך לעלייתה ארצה, היא חזרה על אותו סיפור, והתעלמה גם הפעם מהקרב בכיכר מורנובסקי, ומהנפת הדגלים בכיכר, שהיו האירוע המרכזי במרד.

רבים מחבריה של לובטקין הצליחו לשרוד את המרד בגטו, והגיעו לארץ ישראל לאחר המלחמה. הסיפור שסיפרו עם בואם ביסס את הנרטיב של לובטקין. פאבל פרנקל וכל הלוחמים הבכירים של אצ”י נהרגו בקרב. לא נותר מהם איש שיספר את הסיפור המלא של המרד.

דוח שטרופ הוא כמובן בנמצא, אבל הפוליטיקאים וההיסטוריונים כאחד התעקשו להתעלם ממנו, ושכתבו את ההיסטוריה כרצונם, כדי להשיג יעדים פוליטיים. הנרטיב של לובטקין הפך להיסטוריה הרשמית.

בספרו הדיסטופי 1984 מתאר ג’ורג’ אורוול את סיסמת המפלגה השלטת: “מי ששולט בעבר שולט בעתיד, ומי ששולט בהווה שולט בעבר“. שיכתוב העבר לצרכים פוליטיים לא היה זר לשליטי ברית המועצות, וגם לא למפלגות הסוציאליסטיות בישראל.

במסגרת המאבק האין סופי שניהלו נגד ז’בוטינסקי וחסידיו, הם ביקשו להראות שכאשר הגיעה השעה להילחם, היו אלו חניכי תנועות הנוער שלהם, שנענו לאתגר ולחמו בגבורה, ולא “חיילי הבדיל” של בית”ר. בכל הצמתים החשובים של בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי, היו הם אלו שמילאו את התפקיד המכריע.

במשך 30 שנות השלטון של מפלגת העבודה, לא היה כל סיכוי לתקן את העוול הזה, ולדאוג לכך שעם ישראל יכבד את זכרם של פאבל פרנקל וחבריו, שמסרו את נפשם על כבוד העם היהודי.”