סיימתי לקרוא את ספרו המרתק – אמרתי לכם זה ג’יהאד – של צבי יחזקאלי, שמסכם שלושה עשורים של סיקור עיתונאי צמוד ואינטימי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הספר מציג בצורה קולחת ומרתקת זווית ייחודית ומעניינת על דרכי הסיקור התקשורתי של הסכסוך, על המרדף המוטרף של מערכות החדשות אחר סקופים, על הבורות וחוסר ההבנת היריב הפלסטיני בכל שדרות השלטון בישראל, על השחיתות והצביעות ברשות הפלסטינית, ובעיקר על הנחישות והאמונה בצדקת הדרך של פעילי הטרור ותומכיהם בחברה הפלסטינית.
אני ממליץ מאוד על הספר ורוצה להביא מתוכו סיפור מעניין עם תובנות עמוקות:
הסיפור שלי מתחיל בשלהי הקיץ, במסיק זיתים עם המשפחה החברונית שאירחה אותי בביתה בסוף שנות ה-90, משפחת שיוחי. אנחנו העיתונאים הצטרפנו לפלסטינים למסיק הזיתים, בעיקר מאחר שהוא היה מלווה לפעמים בעימותים עם מתנחלים או עם הצבא.
כל המשפחות היו יוצאות לשדות שלהם, גם משפחות עירוניות שמחזיקות לכאורה שדות באזורים כפריים. זה היה כמו יום חג. לוקחים מחצלות, לוקחים את הילדים, לוקחים אוכל, יוצאים ליום יומיים לטבע. היו שנשארו לישון שם, שומרים על השקים.
ולאחר המסיק הולכים לעצור את השמן. אחד מבתי הבד העתיקים בדרום יהודה ושומרון מצוי בבית ג’אלה, ליד בית לחם. גם הנסיעות לשם עם הזיתים היו כמו יום חג. כולם מדברים על התוצרת, על התפוקה, על אזורי הגידול, על ההרפתקאות שהיו להם.
כל תחושת החיבור שלהם לאדמה עשתה עליי רושם גדול – בעיקר משום שלא חוויתי חוויות כאלו של חיבור לאדמה, ולא הכרתי את זה בכלל.
לאחר כמה שנים החלטתי לצאת ולמסוק זיתים בעצמי באזור בית כרם, לא רחוק מבית נקופה שם גרתי. מילאתי שק וחצי זיתים ונסעתי לאותו בית בד עתיק בבית ג’אלה. הם זכרו אותי שם וקיבלו אותי יפה.
המתנתי בחוץ עם המשפחות שפורקות את השקים, הזקנות שמחכות, הילדים שמסתובבים בין הבתים, ובתוך החגיגה הזאת ניגשת אל שק הזיתים שלי זקנה פלסטינית. היא מכניסה יד, ממששת את הזיתים בידה, ושואלת לפתע: “מאיפה הזיתים האלה?”. אמרתי לה שמסקתי אותם ליד הבית שלי.
“הזיתים האלה מאזור בית כרם”, היא אומרת, מותירה אותי בפה פעור. לא אמרתי לה מהיכן אני. כיצד היא יודעת? “איך את יודעת?” שאלתי, והיא ענתה: זה המקומות שאנחנו… זה הבתים שלנו שם. אנחנו פליטים מעין כרם. ברחנו ב-48 והזיתים שלנו. אני מזהה אותם”.
והיא ממשיכה: “רגע, מה הזיתים האלה עושים אצלך? או שאתה גנב, וגנבת את הזיתים האלה ואת השק הזה, או שאתה יהודי, אבל לא כל כך הגיוני שיהודי יגיע לכאן..”.
“רוצה את האמת או את אחיה?”, שאלתי, והיא ענתה: “רק את האמת”. “אם את רוצה את האמת, אז אני יהודי”, אמרתי. “יהודי עושה שמן זית?”, שאלה, “כן” עניתי. הבעת פליאה הופיעה על פניה. “למה את מתפלאת?”, שאלתי, והיא ענתה: “זו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת על יהודי שבא לעשות פה שמן זית”.
“ומה דעתך על זה?” שאלתי, והיא ענתה: “זה הדבר הכי מפחיד ששמעתי עליכם מאז שנכנסתם לפה ב-67”. אמרתי לה: “יא חאג’ה, יש לנו מטוסים, יש לנו פצצות אטום, יש לנו זה, וזה … זה לא מפחיד אותך? מה שמפחיד אותך זה שבאתי לעצור שמן זית?”
והיא ענתה: “זה, זה בשבילכם. אבל יהודי ששם יד באדמה ומלקט זיתים – זה דבר שמפחיד אותי“.
הסיפור הזה ממצא את ההבדל המשמעותי ביותר הקיים היום בין החברה היהודית ובין החברה הפלסטינית. בעוד החברה היהודית מתרחקת מהקשר אל אדמת האבות, ומנסה להתקרב לכפר הגלובלי התלוש והמנותק, החברה הפלסטינית שומרת בקפידה על הקשר העמוק את האדמה.
הקשר אל האדמה אינו רק אל עצי הזית, אלא אל המסורת ואל ההיסטוריה, שנותנות לכל עם משמעות והצדקה להמשך קיומו על האדמה שעליה הוא חי. החלוצים, שהחלו את שיבת ציון בסוף המאה ה-19, הבינו את החשיבות הלאומית בחיבור לאדמה, והחיבור הזה הלך והעמיק לפני קום המדינה וגם אחריה בקיבוצים, במושבים, במושבות, ואפילו בערים.
כאשר אני למדתי בבית הספר היסודי – אוסישקין – בכפר סבא, היו לנו בכל שבוע שעורי חקלאות, שנערכו בגינת הירק בבית הספר. בכל יום ששי יכולנו לרכוש ירקות מהגינה שטיפחנו. ריח האדמה הרטובה וטעמן של החסה והצנוניות הטריות היו חלק מסל הערכים של אהבת מולדת, שמערכת החינוך הקנתה לתלמידים באותם ימים של סוף שנות הששים במאה הקודמת.
אגב, גם שעורי מולדת היו לנו בבית הספר אוסישקין. אלא, שלימים החליפו שעורי המולדת את שמם לשעורי גאוגרפיה, שעורי התושב”ע – תורה שבעל-פה הוסרו לחלוטין ממערכת השעות בחינוך החילוני, ושיעורי התנ”ך הצטמצמו לשיעורים כל עיסוקם בביקורת על התנ”ך.
צבא חזק, אמצעי לחימה משוכללים, חיילים אמיצים ונחושים, וכלכלה חזקה – כולם חשובים להמשך קיומה של מדינת ישראל בשכונה שבה אנו חיים. אבל ללא קשר עמוק אל אדמת האבות, אל המסורת, אל ההיסטוריה ואל התרבות היהודית, חוסנה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל לא יעמוד לה לאורך זמן.