מזרח תיכון חדש?

העם היהודי הוא עם שוחר שלום, והכמיהה לשלום מלווה אותנו בתפילות, בשירים, בברכות ובאיחולים. אלא שמאז החתימה על הסכמי אוסלו התמכרנו לאשליות על שלום בלתי אפשרי, המבוסס על הנחה שגויה שגם שכנינו שואפים, כמהים ורוצים בשלום, בדיוק כמונו.

אשליות השלום, בהשראת אחד מגדולי הוזי הדור, הפיחו אשליות וחלומות על מזרח תיכון חדש, על חיי שיתוף ואחווה עם שכנינו, שיובילו לשגשוג כלכלי, פריחה תרבותית ובעיקר איכות חיים טובה לכולנו. בשנה האחרונה שילמנו מחיר יקר וכואב על ההתמכרות הזו, והתובנה שאנו חייבים לפקוח עיניים ולא להתמכר לאשליות חייבת להיות מובנת לכל הציבור הישראלי.

הערכים התרבותיים וסדרי העדיפות של שכנינו שונים משלנו, והשלום שאמור להביא לאיכות חיים טובה, אינו זוכה אצל שכנינו לסדר עדיפות גבוה. הכבוד הלאומי, האחיזה באדמה והפצת דת האסלאם הרבה יותר חשובים מהשכנת שלום עם השכנים, במיוחד כאשר שנאת השכנים, ביזויים והשפלתם שזורים עמוק בדת, בתרבות ובהיסטוריה.

מכאן גם נובע הצורך להציב את טובת הכלל ואת טובת המדינה לפני טובתו של היחיד. צורך זה עומד בניגוד גמור למגמה השלטת בעשורים האחרונים בחברה המערבית, אבל הוא תואם את מה שהיה במדינת ישראל בעשורים הראשונים לאחר הקמתה. ב-7 באוקטובר ראינו את הגיבורים האלמונים, שהציבו את טובת הכלל לפני טובתם הפרטית, מיהרו אל שדה הקרב, לעיתים רק עם סכין, חרפו נפשם וחלקם שילמו בחייהם. הצבת טובת הכלל לפני טובת הפרט גם תאפשר לנו לבחור מנהיגות, השונה בדרך קבלת ההחלטות שלה, מהמנהיגות הקיימת היום בכל הקשת הפוליטית.

השתחררות מאשליית השלום והצבת טובת הכלל לפני טובת הפרט אינם אמורים לפגוע באזרחי המדינה, באיכות חייהם, בפרנסתם ובביטחונם, אלא לשפר אותם ולהבטיח עתיד טוב יותר. אך בכדי שכל זה יקרה נדרש מאיתנו כעם וכמדינה ללמוד לדבר עם שכנינו בשפה שמובנת להם.

השפה שמובנת לשכנינו היא שפת הכוח והכבוד. מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר הוכיחה לנו, שעוצמה צבאית ועוצמה כלכלית אין בהן שום ערך אם לא נעשה בהן שימוש מעשי. הבלגה, הכלה והבנה אינן מילים השגורות בשפת שכנינו, והן כולן מובנות כחולשה ותבוסתנות, ומעודדות תוקפנות ואלימות.

בכדי לבנות עם שכנינו מערכת יחסים, שאינה מלחמתית, שכנינו צריכים לדעת שעל כל התגרות, על כל פגיעה בכבוד, על כל הסתה, ועל כל פעולה מלחמתית, אנו נגיב מיד בעוצמה גדולה פי כמה. לא נבליג, לא נכיל, לא נבין ולא נמתין, אלא נכה מיד ובעוצמה במקומות הכואבים ביותר.

זו הדרך היחידה לדעתי להוביל לשינוי אמיתי במזרח התיכון. צעדים ראשונים נעשו ונעשים בחודש האחרון, אבל אסור שהם יהיו אירוע חד-פעמי של “בעל הבית השתגע“. בעל הבית במדינת ישראל, כלומר העם היהודי, לא צריך להיות משוגע בכדי לחיות במדינת אבותיו. הוא כן צריך להבין, שבכדי לחיות במדינה שלו, עם השכנים שסביב לה ובתוכה, נדרש שינוי בתפיסת עולמו ובדרך הבנת המציאות.