חגי לובר, שבנו יונתן נפל בעזה, פרסם היום בעיתון “ישראל היום” מכתב נוקב וצודק, שכותרתו “לא הכל מותר לנו”, ובו הוא פונה אל בני המשפחות השכולות ומשפחות החטופים ובין היתר אומר:
“אנחנו יכולים לכאוב בלי להכאיב.
אנחנו יכולים לזעוק בלי להשתיק.
אנחנו יכולים לדרוש צדק בלי לוותר על הצדק עצמו.”
הנה הנוסח המלא כפי שהוא התפרסם הבוקר:
אחיי ואחיותיי, משפחות שכולות ומשפחות חטופים: אנחנו כאובים, אנחנו בוכים, אנחנו מלאי געגועים, אבל זה לא מתיר לנו להגיד ולעשות הכל. השכול והצער, על אף עוצמתם, אינם מעניקים לנו זכויות יתר בחיי היום יום.
הם אינם מצדיקים חניה בחניית נכים, מעבר באור אדום או לקיחת מוצרים ללא תשלום. יתרה מזאת, הם אינם מהווים הצדקה למעשים או לאמירות קיצוניים, אפילו לא בשם החזרת חטופים או שמירה על מורשת יקירינו שאינם.
אסור לנו להציע לחמאס את הבנים של נושאי משרות ציבוריות, גם לא לצורך אפולוגטי. אסור לנו להזמין לחצים והתערבות אמריקנית ולהעז לדבר בנשימה אחת על הסבל של התוקף האכזר לצד הסבל של הקורבן הנאנס, גם לא בפני הוועידה הדמוקרטית. ואם יש מי שבוחר לעשות כך, מותר וחובה לבקר אותו. גם בחריפות, גם בתקיפות.
אזרחי ישראל, בבקשה אל תשתקו. תמחו באופן מכבד וענייני, כפי שצריך להתווכח עם כל אחד אחר. אתם מזדהים עם כאבנו ותודה לכם, אבל אנחנו לא חסינים מביקורת. כי אנחנו הרווחנו את הזכות לחיבוק, ולא את הזכות להרוס ולקלקל. אין לנו זכות בשם הכאב שלנו לגרום כאב לאנשים אחרים, משום סיבה. כי זו לא הפקרות – זה שכול. היו זהירים, דברו אך טוב.
הכאב שלנו הוא עמוק ואמיתי. הוא צורב בנו בכל רגע ורגע. אבל גם בתוך התהום הזו של אבל וגעגוע אנחנו חייבים לזכור את האחריות שלנו כלפי החברה, כלפי המדינה וכלפי עצמנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את הצפון המוסרי שלנו. גם כשהלב שבור, גם כשהנשמה זועקת, עלינו לשמור על הערכים שבשמם נפלו יקירינו.
לא קל לעמוד בגבורה מול האובדן. לא פשוט לשמור על איפוק כשהכאב מציף. אבל זו בדיוק המשימה שלנו – להראות שגם בתוך החושך הגדול ביותר אנחנו יכולים להיות אור לאחרים. אנחנו יכולים לכאוב בלי להכאיב. אנחנו יכולים לזעוק בלי להשתיק. אנחנו יכולים לדרוש צדק בלי לוותר על הצדק עצמו.
זה המבחן שלנו. זו המורשת האמיתית שאנחנו יכולים להשאיר. לא רק זיכרון של אובדן, אלא מופת של אנושיות בתוך הכאב הגדול ביותר.
היו חזקים, אחיי ואחיותיי, היו אמיצים. אבל מעל הכל – היו אנושיים. כי זה מה שהופך את הקורבן שלנו למשמעותי. כי זה מה שיקירינו היו רוצים שנהיה.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את הצפון המוסרי שלנו. גם כשהלב שבור, גם כשהנשמה זועקת, עלינו לשמור על הערכים שבשמם נפלו יקירינו לא קל לעמוד בגבורה מול האובדן. לא פשוט לשמור על איפוק כשהכאב מציף. אבל זו בדיוק המשימה שלנו – להראות שגם בתוך החושך הגדול ביותר אנחנו יכולים להיות אור לאחרים.