סטודנטים יהודים שלומדים במכללה האקדמית בבית ברל מדווחים, שבזמן הצפירה ביום השואה, שעה שהסטודנטים היהודים עמדו דום לזכר מיליוני היהודים שנרצחו, עשרות מבין הסטודנטים הערבים, ביזו את זכר הנספים, הקימו רעש, וחלקם אף רקדו והשמיעו מוזיקה. סטודנטים יהודים, שבקשו מהם לחדול מהרעש, זכו להתעלמות מופגנת – כך על-פי דיווחים שפורסמו בתקשורת וברשתות החברתיות.
בֵּית בֶּרְל הוא יישוב מוסדי, מרכז חינוכי ורעיוני על שם ברל כצנלסון, שהוקם בשנת 1944, צפונית לכפר-סבא, במטרה להגשים את חזונו של ברל כצנלסון.
ברל כצנלסון היה מאבותיה הרעיוניים ומנהיגיה החשובים ביותר של תנועת העבודה. בוועידה הרביעית של מפא”י, שהתקיימה בשנת 1938, הציג כצנלסון רעיון של הקמת “בית המדרש לפועלים”, או מה שאנו מכנים היום אוניברסיטה. שש שנים לאחר מכן, שבועות ספורים לאחר מותו של כצנלסון, הפך הרעיון למעשי, והוחלט על הקמת בית מדרש למדריכי נוער ופעילי התנועה על שמו של כצנלסון. כדי להגשים את הרעיון הוקמה קרן ברל כצנלסון, שנרשמה כחברה עסקית בתחילת 1947.
בית ברל הפך למרכז לסמינרים עבור מדריכי תנועות הנוער, אנשי הקיבוצים, וחברי מושבים. בתקופות הקיץ התקיימו בו מחנות עבור נוער שהגיע לישראל מחו”ל, ובכל השנה נערכו קורסים לעולים חדשים. בתחילת שנות ה-60 נפתחו בבית ברל בית ספר תיכון, מדרשה להכשרת מורים וגננות, מרכז כנסים, והמכון להשכלה ולחינוך תנועתי.
עם השנים הפך בית ברל למאחז של מפלגת העבודה. ארכיון מפא”י ומחלקת המחקר הרעיונית מפלגתית הועברו אליו, ומוסדותיו היוו מאגר בלתי נדלה לתפקידים וכיבודים לראשי מפא”י ומפלגת העבודה, ולמקורבים.
בשנת 1970 הוחלט להקים בבית ברל מוסד להשכלה גבוהה, וכיום פועלת במקום המכללה האקדמית בית ברל, שהחל משנת 2020 עומדת בראשה הפרופ’ יולי תמיר. המכללה מעניקה מגוון תארים במגוון תחומים בהוראה וחינוך (פורמלי ובלתי פורמלי), באומנויות, ומדעי הרוח והחברה. כמו כן מעניקה המכללה תעודת הוראה לאקדמאים ותעודות התמחות מסוגים שונים.
לפני מספר חודשים פורסם שהנהלת המכללה בראשות פרופ’ יולי תמיר קבעה שהסיסמא “ביחד ננצח” פוגעת ברגשות הסטודנטים הערבים, ולפיכך הוחלט לשנות את הסיסמא ל-“נצמח מזה ביחד“. סטודנטים יהודים מדווחים על מתח מתמיד בינם לבין הסטודנטים הערבים, שרק גבר מאז 7 באוקטובר. כך לדוגמא, כיסא צהוב שהוצב בקמפוס לזכר החטופים נעלם לאחר מספר ימים.
תגובת הנהלת המכללה להתנהגותם הבזויה של הסטודנטים הערבים ביום השואה הייתה רפה, והיא ניסתה להפחית מעוצמת הביזיון בטענה שמדובר בסטודנטים בודדים. “אנו מצפים מכל חברי קהילת בית ברל להביע רגישות, הקשבה והבנה לכאב הפרטי והקולקטיבי של חברינו כולם” נאמר בהודעת ההנהלה, שהביעה “צער וכאב על כך שסטודנטים ערבים הלומדים במכללה נמנעו מלעמוד בצפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה“, והתעלמה מהריקודים, מהמוסיקה הרועשת ומביזוי זכר הנספים.
הגישה המתרפסת של הנהלת מכללת בית ברל וגם של מוסדות אקדמאים אחרים בישראל בפני לאומנים ערבים תומכי טרור ושונאי ישראל, רק מגבירה ומעודדת את חוצפתם של הסטודנטים הערבים ואת הפרובוקציות שהם מעוררים.
עם הסטודנטים הערבים בכל מוסדות החינוך בישראל צריך לדבר בשפה שהם מבינים. אם הם רוצים ללמוד במוסדות אקדמאים בישראל הם חייבים לכבד את המדינה היהודית, את חוקיה, כלליה, מנהגיה ובעיקר את הסטודנטים היהודים, שלומדים יחד עמם, ואת סגל ההוראה.
אולם, היות והנהלות המוסדות האקדמיים בישראל וסגל ההוראה מורכב ברובו הגדול מחברי המחנה הפרוגרסיבי, שדוגל בהתרפסות בפני האויב, קשה לצפות מהנהלות המוסדות האקדמיים לפעול בנחישות ובתקיפות אל מול סטודנטים המבזים את המדינה, את חוקיה ואת ערכיה.
לכן צריך לדרוש מחברי בית המחוקקים לחוקק חוקים מתאימים, שיחייבו את המוסדות האקדמיים בישראל להרחיק סטודנטים שפועלים נגד המדינה או שמבזים את המדינה, את חוקיה, את סמליה וערכיה או שפוגעים ברגשות סטודנטים אחרים על רקע לאומני. חוקים כאלו יגנו גם על סטודנטים ערבים מהתנכלויות על רקע גזעני או לאומני.
אני חושב שדרישה שכזו תואמת גם את תפיסת עולמו של ברל כצנלסון, שבנאום ב-1 במאי 1936 התייחס לתפיסות עולם פייסניות, שרווחו אצל חלק מהמנהיגים הציוניים, ואמר:
“היש בעמים עם אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?”
