בפעילות צה״ל ברצועת עזה מתגלים בכל יום מחדש היקף ועוצמת התשתיות הצבאיות של החמאס. רשת מסועפת של מנהרות, המקושרות זו לזו בתוואי של מאות קילומטרים, כאשר בחלקן אפשר לנוע עם כלי רכב. אלפי כניסות ויציאות אל המנהרות, כמעט מכל בית ובכל רחוב, כאשר בחלק מהכניסות הותקנו מדרגות או מעליות. בונקרים עצומים המאפשרים שהייה ממושכת, שמצוידים במערכות אספקת חשמל, אוורור, מזון, מים ותחמושת.
היקף התשתיות ואיכותן מותירים רבים בישראל בתדהמה מוחלטת, ומעלים את השאלות – איך ומתי כל זה נבנה?
התדהמה וההפתעה מלמדים על רדידות המחשבה, על יהירות ועל העדר הקשבה והתייחסות רצינית למידע ולאזהרות מומחים. כבר לפני 29 שנים, ב-7 בדצמבר 1994, פרסם רפי איתן, מי שהיה בכיר בקהילת המודיעין ולאחר מכן שר בממשלה, מאמר בידיעות אחרונות שכותרתו – “ערפאת לא יכול, הפלסטינים לא רוצים”.
המאמר סקר את המציאות הקשה שנוצרה בעקבות הסכם קהיר, שהיה השלב המעשי הראשון בהסכמי אוסלו. ״הודעתם של יאסר ערפאת ועוזריו, כי מצאו שפה משותפת עם החמאס, סתמה את הגולל על יכולתם ועל רצונם של הפלסטינים לחיות בשלום עם ישראל״, כתב איתן והוסיף: ״מאז שעברה השליטה ברצועת עזה לידי ערפאת איבדה מדינת ישראל במודע את השליטה בנתיבי ההברחה לרצועה, כדי לא לפגוע בהסכמי אוסלו, מה שהביא להברחת כמויות נשק שהן מעבר לכל דמיון”.
״החלום להפוך את עזה להונג קונג״ המשיך וכתב איתן, ״הוא חלום באספמיה שהולך ונגוז לנגד עיננו. אני יודע שקשה לעכל זאת, במיוחד למי שהאמינו שעידן חדש הגיע.
אני יודע, שיש עוד מי שמאמינים, שהורדת התנחלויות תעזור לערפאת להחזיר לעצמו שליטה ולהתמתן. אין לכך סיכוי. יתכן שערפאת ידע לתמרן ולשרוד, אבל הוא לא יוכל יותר להדביר את הטרור ולכפות שלטון מסודר. המיליציות הפיראטיות עברו את נקודת האל חזור.
העם הפלסטיני אין מוכן ואינו נכון לשלום עם ישראל – לפחות לא בעתיד הנראה לעין.
מכאן מתבקשות מספר מסקנות אופרטיביות. הראשונה והחשובה ביותר היא נכונותנו להכיר בעובדות כפי שהן. כל איחור בהכרה בעובדות כפי שהן, יביא לעוד ועוד ‘קורבנות שלום’ חסרי תוחלת, למבוכה, לפחד, לירידה במורל, לפיחות באמינות הממשלה, ולעליית המחיר שנתבע לשלם כדי לשנות את המצב, כאשר יגיעו מים עד נפש״.
הדברים הללו, הכל כך נכונים ומדויקים, שכתב רפי איתן לפני 29 שנים, נכונים ומדויקים פי כמה היום.
7 חודשים לאחר מכן פרסם רפי איתן מאמר נוסף בידיעות אחרונות, שבו הוא תיאר את הגבולות הפרוצים לרצועת עזה, והתריע על כניסת חומרי נפץ תיקנים לרצועת עזה. עוד הזהיר איתן, שההסכם אוסלו, ובמיוחד הסכם קהיר, מעניקים חופש כמעט מוחלט לארגונים הפלסטינים להצטייד בנשק, להתאמן וליזום פעולות טרור, תוך שימוש באזורים חסינים ברצועת עזה ובערים ביהודה ובשומרון.
לטענת איתן המשטרה הפלסטינית הפכה לספק ולמקור לנשק ולחומרי נפץ, ואת ממשלת רבין האשים איתן בבניית קיני מרצחים ובתי ספר לטרור.
אזהרותיו של רפי איתן התממשו במלואן. רצועת עזה וחלקים ביהודה ושומרון, שעד הסכמי אוסלו היה בהם טרור, אך לא כזה הנשען על אמצעי לחימה מתקדמים, הפכו לגן עדן לטרור, עם אמצעי לחימה מתקדמים, שהוברחו או יוצרו עצמאית, על-ידי תעשייה צבאית שהתפתחה במהירות וצברה ידע וניסיון.
כל הסגרים, הכתרים והבדיקות שישראל עשתה במעברים היו למען הנראות הציבורית, אך היו חסרי ערך אל מול הנחישות, היוזמה, היצירתיות והחוצפה הפלסטינית בדרך לבניית ממלכת טרור שמטרתה השמדת מדינת ישראל.
בשעה שבישראל עסקו בבניית אומת הסטרטאפ – The Startup Nation, הפלסטינים עסקו בבניית אומת הטרור – The Terror Nation. המנהיגות הישראלית על כל גווניה והתקשורת המתעתעת על כל ערוציה בנו מציאות מדומה של מזרח תיכון חדש, שבו הערבים רוצים לחיות בשגשוג כלכלי, שלום ושלווה לצד מדינת ישראל. כמעט כל מובילי הדעה בישראל היו שותפים לבניית המציאות המדומה ולתחזוקת האשליות.
כמעט כולם אך לא כולם. לאורך השנים מאז החתימה על הסכמי אוסלו חזרו מומחי ביטחון, בעיקר כאלו שזוהו עם הימין הפוליטי, על האזהרות וההתרעות מפני התעצמות ארגוני הטרור בעזה וביהודה ושומרון, ומפני שיתוף הפעולה ההדוק בין ארגוני הטרור לבין מנגנוני הבטחון הפלסטינים.
אחד מנביאי הזעם האחרונים הוא האלוף יצחק בריק, שפרסם דוח מקיף על אי מוכנות הצבא למלחמה, ובשנים האחרונות חוזר ומתריע על כך, על כל במה אפשרית ובפני כל מקבלי ההחלטות במדינה.
לפני שנה, לאחר פגישה עם האלוף בריק והתעמקות בטענות שהוא הציג, שוחחתי עם ידידי, איש צבא בדימוס, שעדין משרת בתפקיד בכיר מאוד באחת מחטיבות השריון במילואים. “בריק משוגע”, הוא ירה מיד לאחר ששאלתי אותו האם הוא מודע לטענות שבריק משמיע.
ביקשתי ממנו להשתחרר מסיסמאות נבובות, לרדת לפרטים ולהתייחס לטענות ספציפיות ששמעתי בפגישה עם בריק. לאחר שיחה של כשעה השתנתה הגישה, וחברי הצדיק רבות מהטענות שהשמיע בריק, ואף הוסיף טענות משלו.
היום שוחחתי שוב עם חברי, שיצא להתרעננות מרצועת עזה, לאחר שבועות ארוכים של לחימה קשה. “בריק צריך להדליק משואה ביום העצמאות”, אמר לי חברי. “רבים מהדברים שהוא אמר התגלו כנכונים”.
האם יפקחו עיננו?
וכאן עולה השאלה החשובה מכל – האם כעת, לאחר המחיר העצום ששילמנו ב-7 באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבות אותו יום ארור, יפקחו עיננו ונכיר בעובדה, שהפלסטינים אינם רוצים שלום, ושמטרתם היחידה היא השמדת מדינת ישראל?
האם נפקח עיניים ונשתחרר מהזיות השלום המדומה והמזרח התיכון החדש, או שנמשיך לדבוק בדרכם של רבין, פרס ואילו שבאו אחריהם, ונאמין באשליות, שהרשות הפלסטינית היא פרטנר לשלום, שהשגשוג הכלכלי הוא המנוף לקידום השלום, ושעד שהשלום המיוחל יגיע, צריך לקבל בהבנה את הטרור שגובה ‘קורבנות שלום’?
מאז החתימה על הסכמי אוסלו לפני 30 שנים הפלסטינים לא נטשו את דרך הרצח והטרור. לאורך כל השנים הנהגת הרשות הפלסטינית משלמת מאות מיליוני דולרים בכל שנה, מכספי התמיכה שהיא מקבלת, למשפחות של מחבלים שרצחו ישראלים ויהודים. לא האמריקאים והאירופאים שמממנים את הרשות הפלסטינית, ולא מדינת ישראל שמזרימה לרשות מיליארדי שקלים בכל שנה, הצליחו לעצור את תמיכת הרשות במשפחות הרוצחים.
גם את ההסתה בבתי הספר של הרשות, שם שוטפים את מוחם של הילדים בשנאה עיוורת לישראל וליהודים, אף אחד לא הצליח להפסיק, והיא רק הולכת וגוברת. הסתה זו היא הבסיס והדלק לשנאה העיוורת, לאלימות המטורפת ולרשע הבלתי נתפס שב-7 באוקטובר הגיע לשיאים חדשים.
איך ממשיכים?
אם מדינת ישראל ואזרחיה חפצים חיים, ורוצים להמשיך ולחיות באזור הזה, עלינו להשתחרר מאשליות השלום המדומה, ולעמוד על כך ששיקום רצועת עזה יתחיל קודם כל בשינוי מערכת החינוך, ובסילוק ההסתה והחינוך לשנאה מתכני הלימוד ומהשיח הציבורי, לפחות בתקשורת הרשמית.
תגובת ישראל למתקפת ה-7 באוקטובר, והמכה הקשה ביותר שישראל הנחיתה על עזה, הן חלק מהשפה המדוברת והמובנת במזרח התיכון. בצד ההפתעה של הפלסטינים מעוצמת התגובה, נולדו אצלם גם הרתעה, הערכה וכבוד לישראל. הפלסטינים, כחלק מהעולם הערבי, יודעים להעריך כוח, עוצמה ונחישות, במיוחד כאשר הם באים להגן על הכבוד הלאומי.
לכן, זה הזמן לדרוש שינוי בצד השני, ולעצור את ההסתה ואת השנאה, שמבוססות על שקרים, עלילות, עיוותים היסטוריים ושיבוש התודעה. בלי שינוי זה, אנו נחזור למראות ה-7 באוקטובר בעוצמות גדולות פי כמה.