המשותף לישראלים ולפלסטינים הוא ששני העמים מספרים סיפורים ומאמינים להם.
הפלסטינים מספרים את סיפור אל-אקצה בסכנה. סיפור, שנהרות של דם נשפכו בגללו, מאז שהמופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני המציא אותו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת.
סביב עלילת אל-אקצה בסכנה התפתחו עלילות משנה ושקרים שהפכו לחלק מהנרטיב הפלסטיני. נדב שרגאי, בספרו “טרור אל-אקצה מעלילה לדם“, מזכיר מחקר, שכתב תא”ל יוסי קופרווסר, שכיהן כראש חטיבת המחקר באמ”ן במהלך האינתיפאדה השנייה, ובו הוא מצא, שהנרטיב הפלסטיני מורכב מארבע תובנות היסטוריות, חסרות בסיס ומופרכות לחלוטין:
- היהודים אינם עם או אומה אלא רק דת, ולכן הם אינם זכאים להגדרה עצמית. תובנה זו מסבירה מדוע ההנהגה הפלסטינית מקפידה להשתמש במונח “פתרון שתי המדינות” ולא במונח “שתי מדינות לשני עמים”, שכן היהודים, על פי הפלסטינים, אינם עם.
- אין היסטוריה יהודית לאומית בשטח, שהיהודים מכנים ארץ ישראל והפלסטינים מכנים פלסטין. לפיכך כל שטח הארץ שייך לעם הפלסטיני, והתביעה לקיום מדינת לאום יהודית בשטח ארץ זה הוא חסר בסיס.
על בסיס תובנה זו הפלסטינים בנו תלי תילים של שקרים. הם טוענים שבית המקדש לא היה קיים, הם מתכחשים להיסטוריה היהודית בארץ, יש ביניהם הטוענים שהם צאצאי הכנענים, והם פועלים במרץ להרס והכחדת שרידים היסטוריים יהודיים ביהודה ושומרון. - היהודים הגיעו לפלסטין היות והאירופאים ביקשו להיפטר מהם, ולכן הם כפו את היהודים על הפלסטינים. מעצם התובנה הזו הצמידו הפלסטינים ליהודים אשמה נוספת של הבאת התרבות המערבית הקלוקלת אל לב העולם המוסלמי, אשמה שמתחברת אל עלילת אל-אקצה בסכנה.
- היהודים אינם רק “צאצאי הקופים והחזירים”, כפי שמופיע במסורת המוסלמית. הפלסטינים אימצו סטראוטיפים אנטישמיים אירופאים, והם מאשימים את היהודים ברדיפת בצע, גזענות ואכזריות.
אבל לא רק הפלסטינים ממציאים סיפורים ומאמינים להם. גם אנו, הישראלים, ממציאים סיפורים ומאמינים להם. הסיפור שלנו הוא סיפור השלום והמזרח התיכון החדש. סיפור, שהחל עוד לפני קום המדינה, אך תפס תאוצה גדולה לפני 30 שנים, עם החתימה על הסכמי אוסלו. גם הסיפור שלנו רווי בנהרות של דם.
לאחרונה יצא לאור סיפרו של יובל בלומברג, “מלכודת אוסלו“, המתאר את התהליכים שהובילו להסכמי אוסלו, את התככים, השקרים, החלומות והאשליות. הספר נכתב אחרי עבודת מחקר של שנים, ולדעתי הוא ספר חובה לכל אזרח, שעתיד ילדיו חשוב לו.
אחד מגדולי מספרי סיפורי השלום הישראלים הוא שמעון פרס. ב-4 במאי 1994 נחתם בקהיר הסכם “עזה ויריחו תחילה“, שהיה השלב הראשון ביישום הסכמי אוסלו. בעוד שערפאת אמר בנאומו ש”העם הפלסטיני חי על אדמתו לאורך כל ההיסטוריה שלו, השתתף בעשייה התרבותית האנושית, ותמיד דרש שלום ורדף את השלום”, שמעון פרס, שר החוץ של מדינת ישראל אמר בנאומו:
“היום אנו מצהירים כי הסכסוך במזרח התיכון נגמר. היום הסכמנו להבטיח לאימהות ולילדים, ערבים ויהודים, ששום אצבע לא תלחץ עוד על ההדק, לא תסכן את החיים, ולא תפגע בכבוד ובאושר”.
שישה ימים לאחר החתימה על הסכם קהיר נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג בדרום אפריקה, שבו הוא השווה את ההסכם עם ישראל להסכם התרמית, שחתם והפר הנביא מוחמד עם בני שבט הקורייש. באותו נאום קרא ערפאת לכל המוסלמים “לבוא ולהילחם ולהתחיל את הג’יהאד כדי לשחרר את ירושלים”.
דברי ערפאת היכו בהלם את כל שוחרי השלום הישראלים, ובתגובה אמר ערפאת, שהוא דיבר על ג’יהאד כמונח דתי. “מי שמכיר אותי” אמר ערפאת, “יודע שלא התכוונתי לאלימות”. “איך בכלל יכולים להעלות דבר כזה על הדעת?” היתמם בציניות רב-המרצחים הפלסטיני. מי, שרק שנה קודם לכן עוד נחשב בציבור הישראלי כמוקצה מחמת מיאוס.
הראשון שתמך בדברי ההסבר של ערפאת ויצא להגנתו, היה כמובן, אמן סיפורי השלום, שמעון פרס, שאמר: “ערפאת הסביר למה הוא מכוון בדבריו ביוהנסבורג. הוא אומר שזה קשור לתפילה, ופירוש המילה ג’יהאד זה להתרכז במשהו כדי לקדם מטרה. הוא דיבר על טכס דתי, על התכנסות דתית, ולא על אלימות”.
כמה ימים לאחר מכן התפרסם משפט נוסף שערפאת אמר: “מדינת ישראל היא פתרון זמני. פלסטין תחליף אותה”. גם הפעם שמעון פרס לא נתן לדברי ערפאת לקלקל את סיפורי השלום ואמר על דברי ערפאת:
“ערפאת אומר – So What? את מי זה מעניין בכלל? אני פחות רגיש למילוליזם, זה עושה עלי רושם קטן ביותר”.
שמעון פרס לא היה מספר סיפורי השלום היחיד. רבים לקחו חלק בבניית האשליה, בהתעלמות מהמציאות, בעצימת העיניים, ובזריית חול בעיני מי שבחרו להשאיר את עיניהם פקוחות.
עלילת אל-אקצה בסכנה וסיפור השלום הישראלי שזורים זו בזה, והם שהובילו לאסון אוקטובר 2023.
אחרי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר שמענו רבים שאומרים, “שמה שהיה לא יהיה”. לדעתי, אמירות אילו הן אמירות סרק, שנאמרות ללא מחשבה, מתוך בורות, חוסר הבנת המציאות, ואי הכרת שכנינו.
בעניין הזה כתב השבוע עדי שורץ, עמית מחקר במכון משגב לאסטרטגיה ציונית:
“היכולת למנוע את הישנותם של אירועי הזוועה בדרום הארץ תלויה בראש ובראשונה בזיהוי נכון של סיבתם. בלעדי הסיבה למחלה אי אפשר להציע לה תרופה מתאימה. אירועים אלה לא התרחשו בגלל המצב הכלכלי בעזה או ‘הסגר’, וגם לא בגלל חמאס. הפלשתינים ב-75 השנים האחרונות אינם נלחמים למען מדינה משלהם, שאותה יכלו להשיג כבר מזמן, וגם לא לסיום הכיבוש הצבאי של יהודה ושומרון.
מבחינת הפלסטינים ישראל היא ישות חריגה במרחב ערבי והמוסלמי, וימיה ספורים. מאז שהחל ‘תהליך השלום’ לפני 30 שנים לא קם עדיין מנהיג פלשתיני אחד, איש ציבור או אפילו אינטלקטואל, שאמר בקולו ובפה מלא, כי היהודים נמצאים כאן בזכות, וכי מדינת היהודים נמצאת כאן כדי להישאר”.
מיטוט שלטון החמאס והשמדת כוחו הצבאי והמדיני הם צעד ראשון בדרך לטיפול בטרור הפלסטיני, ולמניעת הישנות מעשי זוועה כפי שאירעו ב-7 באוקטובר. השלב הבא הוא שינוי יסודי ועמוק בתפיסת העולם הפלסטינית – הכרה בזכותם ההיסטורית של היהודים בארץ ישראל, הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ומחיקת כל השקרים והעלילות מהנרטיב הפלסטיני וממערכת החינוך הפלסטינית.
“כל דיון ‘ביום שאחרי’ חייב להתחיל באמירה המפורשת כי כל עוד לא יחול שינוי בסיסי ועמוק בתפיסת העולם הפלשתינית, ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא יחול שום שינוי במתכונת היחסים של ישראל עם שכניה הפלשתינים”, אומר עדי שורץ. “אין שום משמעות לשלל ההצעות למתכונת הפוליטית שמוצעת כעת לעזה. תהא זו נוכחות בינלאומית, או כוח בין ערבי, או אפילו מלאכי השרת – בלעדי התעמתות ישירה עם האתוס הפלשתיני העמוק ביותר, שרואה בהקמת מדינת ישראל בשנת 1948 את האסון הגדול ביותר אי פעם, ואת הצורך להילחם בה עד חורמה, כצורה המובהקת ביותר של השגת צדק, ישראל דנה עצמה שוב ושוב לחזרה על אירועי 7 באוקטובר”.
האם את האמת הפשוטה הזאת אנו מסוגלים לומר לעצמנו ולאומות העולם?
האם הציבור בישראל מבין את שורשי הרוע והשנאה של שכנינו?
האם הבנו את שגיאות העבר, הפסקנו לספר לעצמנו סיפורים ולמדנו להתבונן בצורה כנה וישירה על המציאות?
אם התשובות לשאלות הללו הן “לא”, אזי, כפי שכתב עדי שורץ, “הזוועות שהתחוללו בחג שמחת תורה האחרון הן רק הקדימון לאירועים הבאים. התחזית הזאת צריכה להיות ברורה לכולם. אם לא נתעקש לומר את האמת הזאת ולפעול על פיה, כל המחזות הנוראים יחזרו על עצמם – שוב יסמרו שדות הנגב מאימה ומדם. שוב נקושש פיסות בגד, טבעות, שיניים מרוטשות, כדי לזהות את מתינו. שוב נסתובב מוכי צער ויגון בשבילים המפויחים בקיבוצים”.
הכתובת, באותיות של קידוש לבנה, נמצאת כבר על הקיר.