אנחנו המורים של חיילי אוקטובר שנת 23, שרים מורי תיכון כצנלסון בכפר-סבא, שם גם אני התחנכתי, לזכר שלושת בוגרי בית הספר, שנפלו ונרצחו בתחילת המלחמה.
לצלילי אחד הלחנים, היותר מרגשים של שירי הזיכרון הישראלי, נרקמו מילים, שצורבות בכאב, משחררות את מאגר הדמעות ונוגעות באמת המייסרת.
את הבוסר אנחנו אכלנו, ואתם משלמים בדמכם
נכון אין יונה, עלה של זית, אך אתם הדוגמא לשלום בית,
קיבלנו שיעור אזרחות, למדנו בזכותכם מה זאת בגרות
גם אם זו לא הייתה הכוונה העיקרית של מחבריו, השיר הזה לדעתי הוא תחילתו של חשבון נפש, שהחברה הישראלית כולה, ומערכת החינוך בפרט, חייבות להתחיל לעשות כבר כעת, עוד בטרם נדמו קולות התותחים.
רועי זכרי, שאחיו החורג, אוהד מונד זכרי, נחטף בידי מפלצות האדם הפלסטיניות ב-7 באוקטובר ושוחרר השבוע, אמר בראיון לישראל היום, שפורסם בסוף השבוע את הדברים הבאים:
“חינכו אותי וגידלו אותי, שאם אנחנו נתייחס אליהם באותם ערכים שאנחנו גדלנו עליהם, הם יבינו. עכשיו הבנו כולנו שאצלם האדמה קודמת לאנשים.”
דבריו של רועי מתמצתים את מהות אחת הבעיות המרכזיות של החברה בישראל – ניכור ואי הכרת התרבות והמנטליות הערבית בידי הציבור היהודי. בעוד שבחברה היהודית הערכים החשובים הם חיי אדם ושלום, בחברה הערבית הכבוד והאדמה, המהווה עוגן לכבוד המוסלמי, הם הערכים החשובים.
“אנחנו צריכים להפסיק לכפות עליהם את דעתנו וללמוד את הדעה שלהם“, המשיך רועי ואמר, “אם זה מה שהם מאמינים בו, אולי כדאי שנפסיק להגיד להם: ‘לא, תאמינו במה שאני אומר לכם, כי זה מה שנכון’.
יש בזה המון התנשאות של הצד שלנו, שהתעקשנו לחשוב, שאם נכפה עליהם את מה שאנו רואים כנכון, הם יתיישרו כפי שאנו רוצים. אז הנה, בסוף הם לא התיישרו, כי אנו לא חולקים את אותם ערכים.“
למערכת החינוך בישראל אחריות רבה על הבורות ואי הכרת התרבות והמנטליות הערבית. “הגיע הזמן שנתחיל לדבר עם הערבים ערבית ולא יידיש“, אמר לאחרונה גיבור ישראל אביגדור קהלני. אלא שבוגרי מערכת החינוך בישראל, שלימים הופכים להיות מובילי דעה ומנהיגים, אינם יודעים לדבר ערבית, וכלל אינם מכירים את התרבות, את ההיסטוריה ואת המסורת של שכננו הערבים.
אך לא רק בדור שלנו הציבור היהודי בישראל אינו מכיר את שכניו הערבים. במלאת 50 שנים למותו של דוד בן-גוריון, אומר הסופר וההיסטוריון מיכאל בר-זוהר, שכתב את הביוגרפיה של דוד בן-גוריון:
“לבן גוריון הייתה גישה תמימה בנושא השלום עם הערבים. הוא לא הבין את הערבים ולא הכיר אותם. בכל שנות שלטונו נדמה לי שהוא נפגש רק פעם או פעמיים עם נכבדים ערבים. ואני מתכוון גם לעמים הערבים סביבו, גם לפלסטינים וגם לערבי הארץ“.
וכאן חייב לבוא השינוי במערכת החינוך, בעקבות חשבון הנפש הלאומי. מערכת החינוך מעולם לא נתנה דגש על לימודי ערבית ועל הכרות מעמיקה עם תרבותם של שכנינו הערבים. ובשנים האחרונות גם לימודי היסטוריה יהודית, תנ”ך, מסורת ותרבות יהודית נדחקו אל השוליים לטובת מקצועות, שאמורים להקנות לתלמידים כישורים בעולם הגדול.
שינויים אלו גרמו לחלק מאיתנו לשכוח, שאנו קודם כל יהודים וישראלים, ורק אחר כך נוכל להיות אזרחי העולם הגדול. את מדינת היהודים ה-Jewish Nation הפכנו לאומת הסטרטאפ – The Startup Nation. הלכנו שבי אחר תענוגות החיים, ושכחנו את מהות החיים ואת משמעות החיים בארץ הזו.
“תסתכל, החרדים בעולמם, הערבים בעולמם. הם יודעים מי הם והזהות שלהם ברורה“, מוסיף ואומר באותו ראיון רועי זכרי. “לנו פתאום הזהות הלכה לאיבוד. הדור שלי ובטח הדור מתחתי חשב שאנו אזרחי העולם הגדול. וכן, אנו אזרחי העולם הגדול, אבל אנחנו קודם כל ישראלים ויהודים, ועל זה השכנים שלנו באזור רוצים לרצוח אותנו“.
לכן, הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד מאוקטובר 2023 הוא שנושאי הליבה במערכת החינוך אינם רק לימודי מדעים. אל הלימודים, המקנים כישורים לעולם הגדול, צריכים להצטרף עוד שני מקבצי ליבה, שיקנו לתלמידים כישורים לחיות בארץ אבותינו.
לדעתי, לימודי היסטוריה יהודית, תרבות יהודית ומסורת, תנ”ך ועברית, לצד לימודי תרבות והיסטוריה ערבית והשפה הערבית, חייבים להיות חלק מלימודי החובה בכל מוסדות החינוך, ואולי כדאי לעגן זאת בחוק יסוד.
זה פשוט בלתי נתפס
“זה פשוט בלתי נתפס“. את המשפט הזה שמעתי לאחרונה פעמים רבות מחברים ובני משפחה בהקשר לזוועות, שביצוע מפלצות האדם הפלסטיניות ב-7 באוקטובר. “זה בלתי נתפס” למי שגדל על הערכים היהודיים של קדושת החיים, הומניות ומוסר, ואינו מכיר את סט הערכים של הערבים.
אך אילו הכרנו את התרבות, המנטליות והערכים הערבים, לא היינו מופתעים מגודל הזוועות, וכמות מקרי הטראומה, השוק וההלם לא הייתה כה גדולה. רצח, הרג ואכזריות הם דבר מקובל בחברה הערבית. בתחילת האינתיפאדה הראשונה חוויתי מקרוב את עוצמת האכזריות הזו, כאשר אבא, במחנה הפליטים בטול-כרם, שחט את בתו בת השבע עשרה בגלל שלתפיסתו היא פגעה בכבוד המשפחה. לאחר שהוא שחט אותה הוא ביתר את הגופה, סידר את חלקיה על השולחן במטבח ויצא לקרוא לצבא או למשטרה.
אצל שכניו של אותו אבא, במחנה הפליטים בטול-כרם, ובחברה הערבית בכלל, המעשה הזה בהחלט “נתפס ומובן“. השמירה על כבוד המשפחה חשובה יותר מהשמירה על חיי בני המשפחה. גם לאכזריות יש משמעות והיגיון, כפי שהסביר לאחרונה הפרשן והמומחה לענייני איראן, אליהו יוסיאן. האכזריות נועדה להרתיע ולמנוע הישנות מקרים דומים בעתיד. האכזריות מסמלת כוח ועוצמה, ובשכונה שבה אנו גרים, רק מי שחזק ועוצמתי שורד.
“האם עלינו להפוך לאכזריים כמו שכנינו הערבים ולאמץ את הערכים שלהם?“, שאל אותי חבר עמו שיתפתי את מחשבותיי.
התשובה החד-משמעית היא “לא“. עלינו להמשיך לשמור על הזהות היהודית, על התרבות והמסורת, ועל ערכי קדושת החיים והמוסר. אך מצד שני עלינו להכיר את שכנינו ולדעת לדבר איתם בשפה שהם מבינים.
לדוגמא, כאשר חותמים על הסכם והם מפרים אותו, כמו הסכם אוסלו או הסכמים אחרים, אסור שהתגובה תהיה וויתור והכלה. וויתור משמעו חולשה, וחולשה, בשכונה שלנו, תמיד מובילה להתקפה, שמחירה הרבה יותר גבוה מהמחיר שהיינו משלמים אילו הגבנו בעוצמה על הפרת ההסכם.