הקרב להגנת בית יוסף במלחמת השחרור

מושב בית יוסף היה השביעי מבין יישובי חומה ומגדל והמושב הראשון ביניהם. הוא הוקם ב-9 באפריל 1937, על אדמות, שנרכשו ב-1933, והיה היישוב הראשון בעמק בית שאן ושימש חוליה מקשרת בין ניר דוד, ראשון יישובי חומה ומגדל, לקבוצת גשר (לימים עברה קבוצה זאת, ב-1938 לגבעת דלהמיה, והקימה את אשדות יעקב). מקימי המושב היו שייכים לארגוני הצפון א’ וב’. המושב נקרא על שמו של יוסף אהרונוביץ’, ממייסדי מפלגות הפועל הצעיר ומפא”י, עיתונאי וסופר ומי שניהל את בנק הפועלים מ-1922 עד פטירתו, שבועיים קודם לייסוד המושב.

מאז הקמתו עמד המושב הקטן לא פעם תחת יריות של ערביי הסביבה. בראשית שנות ה-40 הוקם בו מבנה ציבורי העשוי בטון, מבנה בעל שתי קומות ומגדל, שנועד לשמש כבית בטחון וכמבנה הציבורי, בו היו גן הילדים, הספרייה והמזכירות. במאי 1948 התגוררו במושב 147 תושבים.

מבחנו הגדול של המושב הגיע עם פלישת מדינות ערב לארץ ישראל, מיד עם הכרזת המדינה.

במסגרת תוכנית הפלישה לארץ ישראל, שהציג אסמאעיל צַפְוַת, המפקד לכאורה של הכוח הערבי המאוחד (תפקיד שבפועל נותר על הנייר בלבד), היו הכוחות הערבים אמורים לפרוץ לעמק יזרעאל משלושה כיוונים:

• הצבא הסורי מאזור בִּנת גְ’בֵּיל, דרך מלכיה – מירון – נצרת
• הצבא הירדני מג’נין
• הצבא העיראקי מכיוון בית שאן.
  
  

הצבאות היו אמורים להיפגש בעפולה, לנתק את יישובי העמקים והגליל משאר הארץ ולהמשיך במאמץ מאוחד לכיוון חיפה, הנמל הראשי ולב אזור התעשייה הכבדה של התנועה הציונית. תוכנית זו לא יצאה לפועל כיוון שהמלך עבדאללה, שתוארו היה המפקד העליון של הכוחות, סרב לשלוח את צבאו לצפון השומרון.

על אף ביטול התוכנית המקורית, מה שגרם, בין השאר, לפינוי הצבא הסורי מלבנון והבאתו לגזרת צמח, המשיך הצבא העיראקי לפעול על פי חלקו באותה תוכנית.

הכוח העיראקי שנכנס לגזרת עמק בית שאן-עמק הירדן היה צוות קרב חטיבתי ממוכן: גדוד משוריין, גדוד ממוכן, שני גדודי חי”ר. יחידות הסיוע היו כוח אווירי קטן, סוללות ארטילריה ויחידות הנדסה. לכוחות הישראלים לא היו אז אמצעי נ”מ.

גשרי הירדן הסמוכים לקיבוץ גשר פוצצו ב-14 במאי 1948, אולם הדבר לא מנע את כניסת העיראקים לשטח ישראל. נחל תבורה (ואדי בירה), שהיה לאורך ההיסטוריה ציר מעבר מאזור הגלעד אל לב הגליל התחתון ואל עכו, ולאורכו הועבר צינור הנפט שלחברת  IPC מעיראק לחיפה, היה נוח לחצייה. בציר זה, כ-3.5 ק”מ מדרום לקיבוץ גשר, צלחו העיראקים את הירדן. במקביל לצליחה, החלה הפצצה אווירית ואש ארטילרית על קיבוץ גשר ועל בית יוסף, שני הישובים היהודיים היחידים בגזרה. ב-16 מאי, החלה ההתקפה הקרקעית על קבוץ גשר. כל זאת במקביל להתקפה הסורית בעמק הירדן.

אזור העמקים היה באחריות חטיבת גולני, חטיבה 1. גבול הגזרה בעמקים המזרחיים היה נחל תבור, הנחשב לגבול הגיאוגרפי בין עמק הירדן לעמק בית שאן. מצפון לנחל היה עמק הירדן באחריות גדוד 12. עמק בית שאן ועמק יזרעאל, כולל מושב בית יוסף, היה באחריות גדוד 13, גדוד גדעון, בפיקודו של אברהם יפה.

מה היה בבית יוסף? ההיקף החיצוני של המושב היה כ-2 ק”מ. סביב לו הוקמו 5-6 עמדות בטון עיליות. במספר מקומות היה גידור רופף. בחודש מארס, כאשר המתח עלה, נוספו מעט ביצורים. קטעי מסילת ברזל הובאו והוצבו כ- מחסומי נ”ט, בוצעו מספר חפירות להצבת עמדות קרקעיות חפורות. במספר מקומות נחרש תלם חריש עמוק כתחליף לתעלה בין העמדות. ומעל כל אלה עמד בית הביטחון – מבנה גדול, בן שתי קומות שמעליו התנוסס מגדל תצפית ויצירת קשר עם הישובים השכנים. מערך ההגנה של המושב מנה, עד הפלישה העיראקית, כ-40 חברי המושב חמושים ברובים אנגלים וברובי סטן, ועוד מספר נערות ונערים ששימשו כקשרים. מא”ז המקום היה יעקב אהרונוביץ’. בנוסף לנשק האישי היו במקום 2 – 3 מקלעים – הוצ’קס, ברן ומטול אנטי טנקי מסוג פּיאט – PIAT, שהוא בזוקה בריטית מסורבלת, עם 4 פגזים.

עם תחילת הקרבות, נשלח לפקד על המחלקה ועל הגנת המושב, אורי גלבוע מכפר יחזקאל, איש הגנה ותיק ומנוסה. בהמשך נוספה מחלקה מפלוגה א’ של גד’ 13. מ”פ א’, בני גפני, היה מפקד בכיר בהגנה. הוא הקים כחצי שנה קודם לכן את פלוגת החי”ש האזורית מחברי היישובים, שהפכה ב-15 במרץ 1948, לפלוגה א’.

פלוגה זו צברה ניסיון רב יחסית, כשהשתתפה בקרב על טירת צבי ובכיבוש בית שאן. גפני היה אחראי מבחינת ארגון ההגנה, ובהמשך מטעם חטיבת גולני על המרחב מבית יוסף בצפון ועד הגוש של טירת צבי/מעוז חיים בדרום. כשהיה ברור שהפלישה עומדת להתבצע, בחן גפני את השטח וניתח את האפשרויות הצפויות. בעקבות ניתוח השטח הוא הציב מחלקה בבית יוסף, תחת פיקוד אורי גלבוע. מחלקה נוספת השאיר בטירת צבי/מעוז חיים. גפני מיקם את חפ”ק הפלוגתי ק”מ וחצי מדרום מערב לבית יוסף ועימו מחלקת העתודה ומרגמה 76 מ”מ.

עם תחילת האש, בליל 15-16 במאי. פונו נשים וילדים לכפר יחזקאל. הפינוי כלל גם בעלי חיים. בעיקר כ-100 פרות. הפרות פוזרו בקיבוצי האזור שלא היו בקוו החזית. כשהסתיימה המלחמה, לא הוחזרו הפרות לחברי המושב, ובאחד הישובים אף דרשו מחברי בית יוסף תשלום עבור הטיפול ושמירת הפרות. הפרות היוו ענף משמעותי ביותר במשק המושבי, ואי החזרתן היה מכת מוות לרבים מחברי המושב, ושיקול מכריע בתהליכים שגרמו לעזיבת המושב בידי מייסדיו, כפי שיסופר בהמשך.

למחרת, ב-16 מאי, לאחר הפגזה ארטילרית כבדה, ובמקביל לתחילת ההתקפה על קבוץ גשר, פתח כוח שריוניות עיראקיות באש שטוחת מסלול לעבר בית יוסף, אך לא ניסה להתקדם לעבר המושב. אש תותחים והפצצות מהאוויר הלמו במושב בכל הימים לאחר מכן.

ב-20 במאי תקפו העיראקים את בית יוסף מצפון וצפון מזרח, ע”י כוח בהיקף של 2 פלוגות, אחת משוריינת והשנייה ממוכנת. המשוריינים הגיעו למרחק של כמה עשרות מטרים מהישוב. בשלב קריטי זה, נפגע אחד המשוריינים מפגז של הפּיאט וההתקפה נבלמה.

כעבור יומיים שבו העיראקים לקרב את השריוניות ולהמטיר אש שטוחת מסלול, אולם היורים לא המשיכו להתקרב אל עמדות המושב.

בפועל הוכרע הקרב נגד העיראקים כבר בראשית המתקפה על גשר ובית יוסף. ב-16 במאי כבש כוח מגדוד 13 את הכפר כאוכב אל הווא. עם תחילת ההפגזה נסו תושבי הכפר, והוא נתפס ללא קרב. למחרת, בשעות אחר הצהריים הבחינו חיילי גולני בפלוגה עיראקית עולה דרך נחל תבור במגמה להיאחז בכפר ומבצר, שעל כיבושם בידי כוחותינו לא ידעו דבר. בבוקר המחרת, עם שחר, התחילו החיילים העיראקים לטפס על המדרון התלול העולה למבצר ממזרח. כאשר הגיעו העיראקים לאזור מעין הכפר, מתחת למבצר, ישבו לנוח ולסעוד ארוחת בוקר, ולהחליף כוח לקראת המשך העלייה למבצר. חיילי גולני התגנבו בין גדרות האבן ושיחי הצבר והפתיעו את העיראקים במכת אש מטווח של 50 מטר בלבד. העיראקים הופתעו והחלו לסגת בחיפזון וללא סדר, כשחיילי גולני מזנבים בהם. נספרו 30 הרוגים ושלל רב. לחיילי גולני היו רק שלושה פצועים קל.

ב-23 מאי הובאו לכאוכב אל-הווא 2 תותחים 65 מ”מ ללא כוונות, הלא הם הנפוליונצ’יקים המפורסמים. קודם לכן הם לקחו חלק בירי, מרכס פורייה, על הכוחות הסורים בעמק הירדן, ירי שחיסל את המתקפה הסורית. עם העברת התותחים לרכס כאוכב הם פתחו באש הטרדה לעבר הריכוזים העיראקיים. בעיקר הם ירו אל מערומים לוגיסטיים. באותו יום הגיע אברהם יפה, מג”ד 13, לבית יוסף לבדיקת המצב ואתו תגבורת – 2 תותחים 20 מ”מ.

בליל 23/24 פשטה פלוגה מהגדוד על מוצבים עיראקיים בצדו המערבי הירדן. למחרת ערך מטוס בודד – פייפר – מטייסת הגליל, הפצצה על ריכוזים עיראקיים בצד המזרחי של הירדן ופגע במצבור דלק.

ירי התותחים, ההפצצה האווירית וכשלון הניסיונות לכבוש את גשר ובית יוסף, דחפו את העיראקים להחלטה על הוצאת הכוחות מגזרת גשר בית יוסף ולהעברתם לגזרת השומרון ואכן , ב-25 מאי החלה יציאת הכוח העיראקי מהאזור.

בכך תמו 10 ימי הקרבות. למרבה המזל מלבד נזק כבד ברכוש כמעט ולא היו נפגעים בנפש. פצועה קל אחת הייתה: הקשרית שושנה בן אליהו, שנקעה את רגלה כאשר ירדה ממגדל התצפית בבית הביטחון בבית יוסף.

מחצית השנה מאוחר יותר, ב-3 בנובמבר 1948, בלי אזהרה מוקדמת, נורתה על בית יוסף אש תותחים עיראקיים מעבר לירדן.

מצבו של המושב לאחר המלחמה היה בכי רע. ההפגזות וההפצצות הותירו אחריהן חורבן כבד. בתי המושב היו הרוסים. כשהסתיימה הלחימה, רבים מן הנשים והילדים לא חזרו לבית יוסף ההרוסה, שגם אמצעי הייצור שלה נחרבו. במהלך ההפוגה הראשונה הצטרפו הגברים למשפחותיהם ולא שבו עוד אל המושב. 31 מבין 40 משפחות הוותיקים עזבו. שש משפחות הצטרפו למושב בוסתן הגליל, שקם במהלך המלחמה. אחרים הפכו חקלאים בנהריה.

תשע המשפחות ששבו למקום נתקלו בקשיים רבים ובמיוחד במחסר באמצעי ייצור, בין השאר משום שפרותיהם לא הוחזרו להם. ב-17 ביוני 1949 פרצה שריפה שכילתה את יבולי המושב, את הכלים החקלאיים ושרפה כליל את לול התרנגולות. בהמשך נכשלו גם הגידולים החקלאיים. הנזק הכלכלי היה רב. זו היתה המכה האחרונה. אחרוני הוותיקים החלו לעזוב.

בשנים 1948 – 1953, ניסו המוסדות המיישבים להחיות את בית יוסף. למושב נשלחו מתיישבים חדשים, ביניהם היו אנשי גח”ל – גיוס חוץ לארץ. היו אלו עולים חדשים, ששרתו בצה”ל במהלך מלחמת העצמאות, ולאחר השחרור קיבלו בית וחלקת אדמה בבית יוסף. רובם היו אנשים בודדים, שזה עתה השתחררו מצה”ל, ללא ניסיון חקלאי. כולם היו בבית יוסף תקופות קצרות ועזבו. העוזבים התלוננו על בדידות, על תנאי האקלים הקשים, על שיממון חברתי ותרבותי. בישוב לא היה אפילו טלפון אחד ולא כלי רכב. בניסיון להציל את המושב, הובאה גם קבוצת עולים מרומניה. התנאים הקשים גרמו גם לקבוצה זאת להסתלק מבית יוסף לאחר זמן קצר. בסופו של דבר, ללא הנהגה מקומית חזקה, נעזב המושב כליל מחבריו הוותיקים. המושב נותר שומם. בשנת 1954 עזבה המשפחה האחרונה מוותיקי הישוב.

בשנים 1952 – 1954 הובאו למושב, באופן הדרגתי שתי קבוצות גדולות של עולים מעיראק וכורדיסטן, אליהן הצטרפו מתיישבים מירושלים, מרמלה ומיוקנעם, במסגרת תנועת “מן העיר אל הכפר”. בתחילה, במשך למעלה משנה, התגוררו המתיישבים החדשים בפחונים בבית יוסף. מאוחר יותר הם עברו ליישוב חדש, בית יוסף ב’, הלא הוא מושב ירדנה.

כיום מונה מושב בית יוסף. 440 נפש. זיכרון הקרב נשכח. בית הביטחון ההיסטורי שלו במצב מוזנח למדי.

בשנים האחרונות נחלץ דור הבנים של מייסדי המושב להזכיר את סיפורו. כבר ב-2002 יצא לאור ספרו של דוד לבקוביץ, “בית יוסף: סיפור שלא סופר”.