האגדה מספרת, שסמוך למועד עזיבת בית אביו, ניפץ אברם את אוסף הפסלים של אביו תרח, למעט פסל אחד. כאשר חזר האב לביתו וראה את הפסלים המנופצים, זעק זעקה מרה ושאל: מי עשה זאת?
“הוא”, אמר אברם והצביע על הפסל היחיד שנותר שלם. “איך פסל יכול לנפץ פסלים אחרים?” תמה תרח בכעס. “אתה הוא זה שצריך להשיב על השאלה”, ענה לו אברם, “שכן אתה הוא זה שייחסת לפסלים שלך תכונות אלוהיות על אנושיות”.
היהדות הייתה הדת הראשונה בעולם שייחסה את האלוהות, את הכוח העל-אנושי שיצר ומניע את העולם, לישות אלוהית בלתי מוחשית – “הוא האלוהים” אומר היהודי בתפילתו. לא בשר ודם, וגם לא פסל או תמונה, אלא ישות בלתי מוחשית, ששולטת בכל.
הקושי להיאחז ולהאמין בישות בלתי מוחשית הביא את הפולחן, את המקדש, את המנהגים ואת המסורת. אך כל אלו לא היוו תחליף לאמונה בישות האלוהית, ולא ניתנו בהם סימנים של כוח אלוהי.
אלא שלאורך הדורות צצו ועלו מידי פעם תופעות של הקניית כוחות אלוהיים, על-אנושיים, לפסלים, לקברים, למקומות ולאנשים – משיחי השקר למיניהם. תופעות אלו באו לחזק את האמונה שהתערערה, או לתת תחליף לאלו, המתקשים להאמין בכוחו של האל הבלתי מוחשי.
מעגל הזהב לרגלי הר סיני, ועד לקברו של הרבי מברסלב באומן, דרך קמעות ומנהגים פגאניים (מנהגי עובדי אלילים) אחרים, נאחזו לאורך השנים קבוצות בעם היהודי בסימנים גשמיים לחיזוק אמונתם באל הבלתי מוחשי.
אחיזה זו אינה רק מתוך הצורך להתמודד בקושי, אלא מתוך צורך בסיסי להשתייך לקבוצה, לשבט שרוקד יחדיו סביב למדורת השבט, בדבקות, באמונה ובהתלהבות מדבקת.
בשנים האחרונות הפכה הנסיעה אל קברו של הרבי מברסלב לפולחן עגל הזהב המודרני. בשבוע, שקדם לראש השנה, טיילתי ברחובות שכונת מאה שערים בירושלים. כל לוחות המודעות ועמודי החשמל כוסו במודעות המזמינות להצטרף לנסיעה לאומן.
הנסיעה לאומן הפכה לפולחן אלילי, המקבץ עשרות אלפי אנשים, שנוטשים את משפחתם באחד החגים החשובים ביותר ביהדות, ונוסעים לארץ רחוקה, היום תוך סכנת חיים, לתפילה ליד קברו של רב, שרובם כלל אינם מכירים את תולדות חייו ומשנתו.
מדוע מדובר בפולחן אלילי? משום שהרעיון, שתפילה ליד קברו של רב ידוע טובה מתפילה יחד עם המשפחה בבית הכנסת השכונתי, מנוגדת לאמונה היהודית ולתרבות היהודית. היהדות מדברת על קשר ישיר ופשוט בין היהודי המאמין לבין אלוהיו. לא באמצעות שליח, לא באמצעות שרף או מלאך, ובטח לא באמצעות קמעות וכישופים.
התפילה הכנה, שבה היהודי מדבר עם אלוהיו, מבקש ומבטיח, היא יסוד האמונה היהודית. יסוד נוסף הוא יסוד חשבון הנפש והסליחה, שגם כאן האחריות האישית מונחת על כתפו של כל מאמין – לא באמצעות שליח או מתווך, ולא בסיועו של קבר או רב שמת. כל מאמין עם חשבון הנפש שלו, והדין שעליו לתת על מעשיו.
את הנסיעות לאומן מלווה גם תרבות מופקרת של השתוללות, התהוללות, לכלוך, השחתת רכוש ציבורי ופגיעה בזולת. עובדי נמל התעופה יודעים לספר על לכלוך, נזקים והשחתת רכוש במטוסים שמטיסים את עולי הרגל לאומן. בתקשורת המקומית וברשתות החברתיות באוקראינה ובמולדובה השכנה מציגים תמונות מזעזעות של לכלוך והשחתת רכוש ציבורי ברכבות ואוטובוסים שמסיעים את עולי הרגל.
מה גורם לאנשים לאבד את צלם האנוש בדרכם לבקש סליחה, מחילה ורחמים במקום שהם מאמינים, שבו לבקשתם ולתפילתם סיכוי גדול יותר להתקבל על-ידי הקדוש ברוך הוא? האם התחושה ששערי השמים נפתחים בפניהם , מתירה להם לעבור ולהפר את כל כללי האמונה שהם כה אדוקים אליה?
ואולי דומה דרכם של הברסלבים ונספחיהם לדרכם של הברסלרים ונספחיה, שגם הם בדרכם לסגוד אל המולך העליון ולהגן על קדושתו, רומסים ודורסים את עיקרי האמונה בערכי הדמוקרטיה, בחופש הביטוי, בשלטון החוק ובזכויות האדם?
גם הברסלרים מסלפים את ערכי החברה הדמוקרטית ובפרט את הערכים שעליהם הוקמה מדינת ישראל. אוחזים בדגל ובמגילת העצמאות, שמדגישה את הקשר והזיקה בין היהדות למדינת ישראל, מדינת העם היהודי, מנהלים הברסלרים מסעות שנאה והסתה נגד הציבור הדתי, נגד מנהיגי המדינה ובסופו של דבר גם נגד אזרחי המדינה.
קנאותם של הברסלבים והברסלרים דומה. על בסיס רעיון מסוים, שעיקרו אולי טהור וטוב, נבנית תאוריה מופרחת שסוחפת לתוכה מאמינים שאינם מעמידים למבחן את עיקרי האמונה ונוהרים כעדר אחר סיסמאות, מגמות ובעיקר אנשים אחרים.
לא כל עולי הרגל לאומן שותפים להפקרות, להשתוללות ולהתהוללות. אולם, אל גרעין המאמינים הטהור והטוב מצטרפים תלושים ומחפשי הרפתקאות, שהתשובה, הסליחה והתפילה כלל אינם מעניינים אותם, והם מגיעים ממטרות אחרות, שונות ומשונות, שפוגעת באלו שמגיעים עם כוונות טובות.
כך קורה גם אצל הברסלרים. לא כל מתנגדי הרפורמה והממשלה הם אנרכיסטים ופורעי חוק, שרוצים לפגוע ולהרוס. אלא שאת הטון העיקרי במחאה נותנים הקיצונים, שבכל שבוע מנסים לחצות שיאים חדשים של גסות רוח, אנרכיה ופגיעה במנהיגי המדינה ובאזרחיה.
דבר נוסף המשותף לברסלרים ולברסלבים הוא ההיבט הכלכלי שעומד מאחור ומפרנס עשרות אלפי אנשים ומאות עסקים. אצל הברסלבים אלו הן הטיסות, ההסעות, ההסעדה, הלינה וכמובן גם כל השירותים הנלווים סביב. ואצל הברסלרים הפעילות הכלכלית סובבת סביב לקמפיינים פרסומיים, יועצים למיניהם, ארגון ההפגנות על כל הציוד וההסעות, ותשלום לפעילים רבים בשכר.
הן את הברסלבים והן את הברסלרים לא מעניין הנזק שהם גורמים לשמה הטוב של המדינה ולאזרחיה. חדורים באובססיה קנאית הם דורסים את ערכי הבסיס של אמונתם ומחמיצים את המטרה. וכל שנותר לקוות הוא ששתי התופעות הרעות הללו ייעלמו במהרה מהנוף.
