פרעות תרפ”ט בבאר טוביה

ביום ששי 23 באוגוסט זינב הזהירה את המשפחה שהשבאב, ובו אחיה וחבריו, מתכוננים לתקף את המושבה. מכוניות ערביות עברו בביטחון דרך המושבה עשרות פעמים במהלך היום, והסיתו כנגד היהודים בכפרים הסמוכים.

לעת ערב התכנס וועד הישוב לדון במצב. איש מהם לא העלה על דעתו שהמצב רציני ולכן הם החליטו להתאסף מחר. צעירי המושבה נשארו ערים כל הלילה ושמרו. לרשותם עמד רק רובה צייד אחד שהיה ברישיון אצל משפחת ולדר.

בשבת אחרי הצהרים הגיע אל המושבה ערבי עם חמור והביא מן הכפר בטניה את החפצים של ה’נוקטה’, תחנת המשטרה הבריטית. על-פי פקודה שהגיע מהמפקדה הבריטית בעזה עברה התחנה למושבה, כדי להגן עליה מהתנפלות הערבים. אל המושבה הגיעו 5 שוטרים ערבים. שלושה מהם היו רוכבים מזוינים, ושנים שוטרים רגליים ללא נשק.

במוצאי-שבת התאסף שוב הוועד לטכס עצה. ברור היה לכולם כי על השוטרים הערבים אי-אפשר לסמוך. הוצע לנסוע לעזה ולדרוש מהבריטים שישלחו שוטר יהודי. הוצע גם לנסוע לגדרה ולרחובות ולהודיע על המצב. לבסוף הוחלט לחכות למחרת בבוקר “עד בוא האוטו של גדרה הבא כל בוקר”.

“ביום ראשון בבוקר בא אלינו ערבי, אחד ממכרינו מהכפר בית-דאראס, וסיפר כי באו אליהם אפנדים בשני אבטומובילים, ומדברים על ליבם לעלות על המושבה, אולם הם אינם נשמעים להם”. העידה מאשה כהן  מתושבי המושבה.

אל המושבה הגיע גם בדווי, מידידיו של הרופא, וסיפר שמכוניות עם אפנדים ערבים מסיתים, מספרים שהיהודים התקיפו את מסגד עומר בירושלים ויש הרוגים, ומשדלים את תושבי הכפרים לצאת ולתקוף את המושבה.

האוטו מגדרה לא הגיע באותו היום, וועד המושב שוב התכנס. ד”ר יזרעאלי חזר והציע את האוטו שלו לנסוע, בלוויית שוטר מזוין וראש הוועד יצחק גנין, אל מושל עזה, ולבקשו כי יישלח למושבה שוטר או שניים יהודים. לבסוף החליטו, כי מוטב לנסוע קודם לגדרה, ולהתחקות על המצב שם. שני אנשים נסעו באוטו לגדרה. ליתר בטחון שלחו גם את אחד מבני האיכרים, יחד עם שוטר, אל המושל במג’דל, לבקש ממנו עזרה. אלא שהמושל האמין לשוטר, שאמר שהכל שקט, גער בשליח, ושלח את שניהם חזרה בידיים ריקות.

הבוקר היה מתוח אך שקט. פועלים ערבים הגיעו לעבוד במושבה, ואל המרפאה של ד”ר יזרעאלי הגיעו חולים ערבים. לקראת השעה 11:00 בא למושבה ערבי מבית-דאראס והודיע לפועלים הערבים שיעזבו תיכף ומיד את המקום כי פורעים ערבים ממג’דל וחמאמה מתכוונים לתקוף את המושבה.

ממגדל המים נצפו על הגבעות סביב נערים ערבים במדי צופים מאותתים סימנים בדגלים. נראו גם רוכבים שהעבירו פקודות מקבוצה לקבוצה. נראתה גם תנועת מכוניות שהזרימו עוד אנשים וציוד להמון שהחל להקיף את המושבה. לפתע זיהו התצפיתנים מחנה משולהב נושא דגלים המתקרב אל המושבה. שני שוטרים רכבו אליהם, ובשובם הם אמרו, כי אמנם המחנה צועד לעבר המושבה, אך זה “לא נורא”.

סביב השעה שתים-עשרה נשמעו מהצד הדרומי של המושבה צעקות: “התנפלות”. תצפיתנים סיפרו שבאו ערבים והזהירו שבאים לשחוט את היהודים. המון רב נראה מתקרב מצד בית-דאראס. היו שם שודדים ידועים ופלחי הסביבה, שהוסתו להחריב את המושבה. בין המתנפלים היו ערבים וערביות שעבדו במשקי האיכרים. היו גם שתי משאיות. אחד השוטרים יצא לעצור בעדם ולא חזר. ההמון התקרב. שוטר שני יצא וחזר. הפורעים המשיכו להתקרב לעבר למושבה.

תושבי המושבה שאלו את מפקד ה’נוקטה’ האם לפתוח את ארגז הנשק לשעת החירום, אך הוא עצר בעדם. מרחוק נראו שוב שתי המשאיות. השוטרים עם הרובים מהרו אליהם, ובשובם סיפרו כי המשאיות הביאו חיטה ודורה.

לבסוף החליטו התושבים לפתוח את ארגז הנשק והתחמושת, אך אז חשכו עיניהם. הם חשבו שבארגז יש שנים-עשר רובים, אך היו בו רק חמישה רובים וכאלף כדורים. “הרובים היו מלאי גריז, והיה צריך לנקות אותם. הכדורים היו דבוקים אחד לשני בגלל חלודה. הרופא, ד”ר יזרעאלי שהבין בכימיה אמר לשטוף את הכדורים בחומצה וזה באמת הצליח”, סיפר אשר גנין

אברהם ולינסקי לקח את המכונית היחידה שהייתה בכפר, זו של הרופא חיים יזרעאלי ונסע לרחובות כדי לקנות חומצת מלח איתה ניקו בנות המושבה את כדוריהם של חמישה רובים ישנים שהיו מלאים בחלודה. לא כולם ידעו להשתמש ברובים, וד”ר יזרעאלי, ששירת בצבא הצאר, לימד אותם להשתמש בנשק.  

שהפורעים התקרבו, ירו התושבים באוויר והערבים נסוגו מעט אחור. השוטרים שוב יצאו, לעבר הפורעים, וחזרו ואמרו שהפורעים לא יתקרבו יותר.

בינתיים שבו השליחים שיצאו בבוקר לגדרה ועדכנו שגדרה לא תוכל לעזור, היות וגם מצבם רע. נתנו סוס לשוטר מה’נוקטה’, שירכב לאשדוד ויודיע על המצב למג’דל ולעזה.

הפורעים חזרו להתקרב, והמגינים בעלי הרובים יצאו לקראתם, עמדו בקצה המושבה ולא נתנו להם להיכנס. הפורעים פנו לעבר השני, אולם נהדפו גם משם. הפורעים עדין לא ירו, אבל צעקות וקריאות משולהבות נשמעו. ד”ר יזרעאלי, עמד בראש ההגנה, ועודד את המגינים.

הפורעים התקרבו לגדרות המושבה, ובני המושבה שהיו מפוזרים בשלוש אורוות, התבקשו להתאסף לאורווה אחת. בשעה שלוש אחרי הצהרים כשלושים פורעים ניסו לחצות את הגדר מן הצד הצפוני של המושבה. השוטרים שנגשו לפזר אותם, ולא הצליחו.

אחדים מהמגינים החלו לירות יריות מגן, והפורעים נסוגו. אחד הפורעים נפצע ברגלו, כפי הנראה על ידי אחד מחבריו. השוטרים רכבו אל הפצוע ובשובם, דרשו בכעס שהרופא ילך אתם לחבוש את הפצוע. הרופא מילא את תפקידו ואפילו הציע להוביל את החולה ליפו במכוניתו רק שיגיד את שמו. חבריו של הפצוע סירבו למסור את שמו, וחסמו את את דרכו של הרופא, תוך שהם מאיימים עליו במקלות. הרופא חולץ בעזרת השוטר, והפורעים לקחו אתם את הפצוע והתפזרו בשדות הדורה כדי להקיף את המושבה משלושת עבריה.

השליחים שיצאו לרחובות שבו ומסרו כי גם רחובות לא תוכל לתת כל עזרה. עד שעה חמש אחרי הצהרים התרכזו הערבים בסביבות המושבה והתכוננו להתקפה. המושבה שקטה לשעות אחדות וד”ר יזרעאלי שלח את כולם לנוח ולאכול.

בשעה חמש אחרי הצהרים החלה ההתקפה מדרום על המושבה. הערבים חגו מסביב למושבה, והחלו מתקרבים אל הגדרות בטבעת ההולכת ונסגרת. קבוצה אחת פרצה ממערב בצעקות “עליהום, עליהום”. נשמעו יריות, וקבוצה של ארבעה ערבים הגיעה לגורן והציתה אותו. השוטרים עמדו מרחוק וניסו לפזר את ההמון בצעקות. השוטרים אסרו על המגינים היהודים לירות, בטענה שהם קיבלו פקודה שאסור לירות.

לעת ערב התכנסו הנשים, הזקנים, החולים והטף באורווה של האלמנה דבורה קורובקוב לבית לוין, שהיה מבנה אבן עם דלתות ובריח וגג רעפים. ד”ר יזרעאלי נשבע לאשתו שאת הכדורים האחרונים הוא ישאיר בשבילה ובשביל ילדיהם, שלא יתעללו בהם הערבים ולשאר הנשים אמר: “אנחנו לא נמכור אותכן בזול”.

היו איכרים, שאיחרו להימלט לאורווה, והותקפו במקלות ובסכינים בידי הפורעים הערבים שהשתוללו ברחבי המושבה. שרגא פייבוש כהן כבן ששים, ממייסדי המושבה נפצע מסכינים, כאשר עבר את הרחוב מחצרו לאורווה. הרשיל רוזין לא הוכנס לאורווה, מאחר והיה לא שפוי, התנהג בצורה מוזרה, ולפעמים היה אלים והשתולל.

המגינים נסוגו אל חצר ביתה של דבורה, סגרו את השער והתבצרו באורווה. כעשרה מצעירי המושבה ארגנו את הגנת המקום. במקום שררו סדר מופתי ומשמעת. כולם צייתו לפקודות. לכל אחד מהמבוגרים נתנה את חפירה, העמידו אותם סמוך לדלת האורווה והורו להם לחבוט בראשו של כל מי שינסה להיכנס. בעליית הגג הוצבו שני בחורים להגן על שני השערים מהמון המתנפלים ואחד כתצפיתן.

הנהג של ד”ר יזרעאלי, שהיה דובר ערבית, נשלח ברכב עם שוטר מזוין למג’דל בכדי לדווח על המצב ולוודא שהשוטר מוסר לקצין במג’דל תמונת מצב מדויקת. שני השוטרים האחרים ברחו מפחד ההמון והסתתרו במחסן.

התוקפים נכנסו למושבה, בצעקות “עליהום” ו”איטבח אל-יהוד”. הם פרצו אל הבתים הראשונים, ניפצו את הזגוגיות ועטו על השלל בית אחר בית. אל הביזה הצטרפו נשים וילדים, שבזזו את כל מה שיכלו לשאת – ריהוט, כלי בית, בגדים, וחיות משק. הפורעים החלו שולחים אש בבתים. ענני עשן מלאו את המושבה ושלהבו את הפורעים שצווחו וצרחו ברחובות המושבה. הפורעים הערבים ניסו להתקרב ולפרוץ לחצר האורווה, אולם המגינים ירו דרך אשנבים בגג אל כל הקרב אליה. מספרים כי אהרון כהנסקי ירה מאחד הרובים הממשלתיים והרג יותר משלושים ערבים.

ד”ר יזרעאלי, שלמעשה פיקד על כל השומרים והמגינים, יצא לסייע גם לפורעים וחבש פצועים ערבים, שהכירו אותו ולא פגעו בו. כאשר הוא חזר לאורווה, סמוך מאוד לשער החצר, הוא נורה ונהרג. מגינים שהיו במקום טענו שיזרעאלי נורה בידי השוטרים. -“מפקד השוטרים הוא שירה ברופא”, טען שכנא אייזנשטט, שראה במו עיניו כיצד ירה השוטר בד”ר יזרעאלי. חברו ולינסקי ידע לספר כי שני השוטרים היו אלו שהרגו את הרופא. “רק לשני השוטרים היה נשק חם. הם ירו בו ממקום המסתור שלהם”.

מותו של הרופא נודע לרעייתו דינה מייד, אך היא כבשה את דמעותיה כדי שלא לרפות את ידי המגינים. השוטרים הערבים שחזרו ירו ופצעו את האיכר ליב פפר בבטנו. ובריחוק מה נרצח בבית הכנסת הרשיל רוזין. אחר ששחטו אותו, עטפו את גופתו בגוויל של ספר-תורה ושרפו את גופתו.

בהמות העבודה השדודות נרתמו לעגלות, בעזרתן העבירו הפורעים את הביזה יחד עם הרוגיהם ופצועיהם. את הפרות שלא יכלו להוציא מן הרפתות הם שחטו והעמיסו על העגלות. כל בתי המושבה נשרפו עד היסוד .

הנהג של ד”ר יזרעאלי הגיע למג’דל וסיפר על המתרחש. מפקד המחוז, קצין ערבי בשם מוסטפה סעיד חסן, יחד עם מספר שוטרים הגיעו בחצות לילה לבאר-טוביה. בשעה שהקצין והשוטרים הגיעו למושבה, נמצאו בה עדיין כמה פורעים שהיו עסוקים בביזה. הקצין הודיע לנצורים שהוא רק בא לראות מה קורה ואינו יכול להישאר. ברוב חוצפתו הוא דרש את הנשק אך לא קיבל.

בשעת לילה מאוחרת הגיעו אל המושבה קצין המשטרה הבריטי ליבס וחיילים בריטיים, הם אמרו כי יישארו במקום עד עבור הסכנה. עם שחר שלח הקצין הבריטי את הנהג מחופש בבגדי שוטר עם שוטר מזוין לתחנת אשדוד להזעיק עזרה מהצבא הבריטי בעזה. השניים חזרו והודיעו שבשעה 10 בבוקר יישלחו מכוניות לחילוץ הנשים והילדים.

עם אור היום הפורעים הערבים חזרו להתנפל על המושבה למגינים חסרו כדורים והמצב החמיר. בשעה שמונה נראה אווירון בשמים. לאחר שנורו נורים לסימון, המטוס התחיל יורה בתוקפים במכונת ירייה, והם החלו לברוח. המטוס חג שלוש פעמים מעל ראשי הפורעים הערבים, ירה, זרק שתי פצצות על הגורן והסתלק.

בשעות הצהרים הגיעו לבאר טוביה שתי משאיות, החלו להעמיס את הנשים, הזקנים והטף, שהיו מרוכזים באורווה. הניצולים הוסעו בחוסר כול לרחובות. ליד הכפר מרר רדפו אחריהם ערבים במקלות וזרקו עליהם אבנים. הקצין הבריטי עם חייליו יצאו מהמכוניות, ירו בהם, הרגו מהם והבריחו אותם. גם על יד עקיר ניסו להתנפל על הניצולים, אולם יריות החיילים הניסו אותם.