“הנכבה” של מערכת החינוך בישראל

בעוד המנהיגות היהודית קיבלה את ההחלטה והושיטה את ידה לשלום, כל מדינות ערב התנגדו לתוכנית החלוקה, לא הכירו במדינה היהודית, ופתחו במערכה צבאית כנגד הישוב היהודי הקטן. מטרת המערכה הייתה השמדת הישוב היהודי בארץ ישראל.

המזימה הערבית, להשמדת מדינת היהודים שאך זה קמה, נכשלה כישלון חרוץ. הישוב היהודי שילם מחיר כבד. אחוז (1%) מהתושבים היהודים נהרג במלחמת השחרור ורבים נפצעו.  המנהיגים הערבים הכריזו בגלוי, שמדובר במלחמת שמד, שמטרתה להשמיד את הישוב היהודי. במקרים רבים הערבים הצליחו לממש את מזימתם כמו במשמר הירדן, מסדה, שער הגולן, בית הערבה, עטרות, נווה יעקב, הרובע היהודי, יישוביי גוש עציון, יד מרדכי, ניצנים ועוד.

במהלך מלחמת השחרור עזבו את בתיהם רבים מערביי ארץ ישראל. חלק גדול עזב לפני מאי 1948,  בעידוד המנהיגים הערבים, ובראשם חג’ אמין אל-חוסייני, האיש שהמציא את השקר “אל-אקצה בסכנה”.  אחרים ברחו או גורשו במהלך המלחמה, בעיקר מכפרים עוינים, שמהם יצאו התקפות על ישובים יהודים ועל התנועה בדרכים.

את ההערכה הגבוהה ביותר למספר הפליטים הפלסטינים, שעזבו את בתיהם ב-1948 נתן האו”ם, והיא 711,000 איש.  באותה תקופה גורשו 800,000 יהודים מבתיהם במדינות ערב, וכל רכושם נבזז ונשדד.

גירוש יהודי ארצות ערב ושוד רכושם נדחק אל שולי ההיסטוריה. המגורשים לא הוכרו כפליטים, הם לא קיבלו פיצוי על הרכוש שנשדד, לא הוקמה עבורם סוכנות מיוחדת מטעם האו”ם, והזכות לפליטות אינה עוברת בירושה.

מרבית הפליטים הפלסטינים התקבצו בשטחים, שעל פי תוכנית החלוקה של האו”ם יועדו למדינה פלסטינית. אבל המנהיגות הערבית בארץ ישראל, ובראשה הצורר הגדול, חאג’ אמין אל חוסייני, סירבה להכריז על מדינה פלסטינית בשטחים אלו, וסייעה להשתלטות ירדן ומצרים על השטחים, שעל-פי החלטת החלוקה, יועדו למדינה פלסטינית.

להזכירכם, עד לשנת 1967 בשטחי יהודה ושומרון שלטה הממלכה ההאשמית, וברצועת עזה שלטה מצרים. מדוע אלו, המכנים עצמם פלסטינים, לא דרשו מעולם ממצרים ומירדן להקים להם מדינה פלסטינית בשטחים אלו?

טובתם של הפליטים הפלסטינים מעולם לא עניינה את מדינות ערב ואת המנהיגות הפלסטינית. מה שכן עניין אותם זה השמדת מדינת ישראל. זו הסיבה, שגם מדינות ערב וגם המנהיגות הפלסטינית התנגדו לתוכנית החלוקה, ובתום המלחמה התנגדו להקמת מדינה פלסטינית בשטחים, שבהם שלטו מצרים וירדן.

בעיית הפליטים הפלסטינית לא הייתה נוצרת ללא ההתנגדות של מדינות ערב והמנהיגות הפלסטינית להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1947. פליט הפלסטיני, על פי הגדרת האו”ם, ובניגוד למאות מיליוני פליטים אחרים בעולם, זוכה למעמד שמנציח את אומללותו, לא משקם אותו, ומעביר את הפליטות כתכונה בירושה מדור לדור.

את המונח “נכבה”, שפירושו בערבית הספרותית “אסון טבע” כמו רעידת אדמה עזה, התפרצות קטלנית של הר געש או סופות חזקות, טבע לראשונה פרופסור קונסטנטין זורייק, פרופסור סורי למזרחנות באוניברסיטה האמריקנית בביירות. במאמר ביקורת חריף, שפורסם בשנת 1948 תחת הכותרת “משמעות הנכבה”, התייחס זורייק לכישלונן הצבאי של מדינות ערב, אל מול הישוב היהודי הקטן, שלדעתו בא לידי ביטוי בהסכמתן להפוגה הראשונה במלחמה.

“מפלת הערבים בארץ-ישראל אינה סתם כישלון או רעה חולפת. זהו אסון במלוא מובן המילה ואחד הקשים ביותר שנחלו הערבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם” כתב זורייק והמשיך, “שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בארץ ישראל, עוצרות חדלות-אונים וסובבות על עקביהן. שבע מדינות מבקשות לבטל את החלוקה ולהכריע את הציונות, אך הן נוטשות את הקרב לאחר שהפסידו חלק נכבד מאדמת ארץ ישראל, אפילו אותו החלק שניתן לערבים. הן נאלצות לקבל הפוגה שאין בה לא יתרון ולא רווח מבחינתן“.

עארף אל-עארף שהיה עיתונאי, היסטוריון, פוליטיקאי ואיש ציבור ערבי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כתב מספר ספרים על תוצאות המלחמה, בהם השתמש במונח “נכבה” לתיאור אסונם של הפליטים.

“בתקופה זו פקד אותנו הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, אסון שכמוהו לא פקד אותנו דורות רבים” כתב אל-עארף באחד מספריו. “מולדתנו נגזלה, גורשנו מאדמותינו, ואיבדנו מספר רב מבנינו, ומעל לכל אלה כבודנו נפגע עמוקות“.

לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים, שוב חזר מונח “הנכבה” לתיאור תוצאות המלחמה.  היה זה שוב זורייק, שהשווה לראשונה את תוצאות מלחמת ששת הימים לשואה ואמר: “הייתה זו שואה ולא מפלה, ומה שפגע בנו עתה דומה לה, ואפילו גרוע ממנה”.

בשנת 2011 פרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מסמך, שבו ניתנה התייחסות לפירוש המילה “נכבה” בשפה הערבית, ולמשמעותה בהקשר הפלסטיני. וכך נכתב שם:

“בלשון הספרותית, נהוג להתייחס למילה ‘נכבה’ כאל אסון טבע כמו רעידת אדמה עזה, התפרצות קטלנית של הר געש או סופות חזקות. לעומת זאת, הנכבה של פלסטין היא תהליך של טיהור אתני המלווה בחורבן ובעקירה חמושה ושיטתית של עם מארצו, כדי שאת מקומו תתפוס אומה אחרת… הנכבה הפלסטינית התרחשה כחלק מתוכנית צבאית דקדקנית מעשה ידי אדם, שלקחו בה חלק מדינות גדולות – והביאה לטרגדיה הגדולה שפקדה את העם הפלסטיני“.

הערבים מעולם לא לקחו אחריות על השגיאות והטעויות, שהם ומנהיגיהם עשו לאורך השנים. את האמת ההיסטורית לא תמצאו בספרי הלימוד הערבים או בשיח הציבורי. בניסיונם לשמור כבודם מטילים הערבים את האשמה על היהודים ועל אומות העולם, שתמכו בתוכנית החלוקה. הם מסלפים את העובדות ההיסטוריות ובונים תלי תלים של שקרים ובדיות.

השיח המתלהם והמסית מחנך דור אחר דור לשנאת היהודים, שגזלו את אדמות הערבים, ומטפח את חלום השיבה. שיבה, שתביא לגרוש היהודים, וחיסולה של מדינת ישראל.

מצער מאוד שמערכת החינוך בישראל אינה מקדישה תשומת לב מספקת ללימוד העובדות ההיסטוריות, ולהכנת הדור הצעיר להתמודדות עם הטענות השקריות של הערבים.  את תוצאות אוזלת ידה של מערכת החינוך אנו מגלים בפוסטים כמו זה, שפרסמה עמית מלמד, ובהפגנות, שבהם צעירים יהודים מניפים דגלים פלסטינים, וקוראים קריאות נגד הכיבוש.

זה אולי “הנכבה” – אסונה, של מערכת החינוך בישראל, שבשנים האחרונות איבדה את דרכה.