מחאת מתנגדי הרפורמה מתבססת על אוסף שקרים, שבראשם הדמוקרטיה בסכנה. מטרת השקרים הללו, בדומה לשקר אל-אקצה בסכנה, היא להסית את הציבור וללכד את ההמון סביב לאיום ערטילאי המתקרב ובא. אל ערמת השקרים, שהולכת וגדלה, התווסף השבוע שקר חדש – אירוע הדריסה והדריכה, כפי שכינה את העלילה החדשה, שופט בית המשפט העליון לשעבר דנציגר.
במה מדובר?
מדובר בטענת מתנגדי הרפורמה, שבמהלך הפגנת המיליון, שהימין ערך בשבוע שעבר בירושלים, המפגינים דרכו על תמונות שופטי בית המשפט העליון והיועצת המשפטית, וזאת במטרה להשפיל אותם. ״מראות שמתאימים לטהראן ולא לירושלים״, אמר השופט דנציגר, במטרה לשלהב את הרוחות בהפגנה, שהתקיימה במוצ”ש בתל-אביב. גם בני גנץ, שמתיימר לייצג קו מתון וממלכתי, הצטרף לחגיגת השקרים וההסתה ואמר: “בלתי נתפס בעיני שבישראל דורכים אנשים על פוסטר עם דמויותיהם של שופטי העליון והיועצת המשפטית”.
ומה באמת היה?
אני הייתי שם, ראיתי את המראות, שמעתי את הקולות ואספר לכם ממקור ראשון עדות מהימנה.
כמו כל שקר מוצלח ועלילת דם, גם השקר הזה מבוסס על פיסת אמת, שהוצאה מהקשרה, עוותה ומוצגת בצורה הפוכה מהמציאות.
אל ההפגנה הובאה כרזת ענק, ועליה דמויות של שופטי בית המשפט העליון ויועצים משפטיים, שאחראים לעריצות המשפטית. הכרזה יועדה להנפה מעל לקהל, בדומה לכרזות שמונפות בהפגנות הנגד, עבור צילומים ממבט על.
לפני ההנפה נפרשה הכרזה על הכביש, אלא לפני שהיא הורמה מעל לקהל, בגלל הדוחק והצפיפות, חלק מהמשתתפים לא ראו שנפרשה כרזה על הקרקע, ועלו עליה. עברו מספר דקות עד שהקהל הורחק מהכרזה והיא הונפה אל על.
זו האמת! אבל האמת אינה מעניינת את מתנגדי הרפורמה, בדיוק כפי שלא מעניינת אותם האמת בנוגע למטרות הרפורמה ולתוצאות שהיא תביא. את העדר המוסת ורווי השנאה מתדלקים שקרים ועלילות, ולאמת אין מקום בהצגה שמטרתה אינה ביטול הרפורמה, אלא הפלת הממשלה, מחיקת הזהות היהודית של מדינת ישראל, והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.
עוד חוויות מהפגנת המיליון
בכדי לדלג על העומסים והפקקים בחרתי להגיע לירושלים כבר בשעות הצהרים, ולהישאר בעיר עד למוחרת. יחד עמי ברכבת הגיעו ראשוני המשתתפים, חלקם עטופים בדגלי ישראל, אחרים עם דגלים על מוטות וכרזות.
לקראת שעות אחר הצהרים החלו להגיע המוני המשתתפים – בהסעות מאורגנות מכל רחבי הארץ, באופן עצמאי ברכבות, באוטובוסים ובמכוניות פרטיות. בודדים, זוגות, משפחות עם ילדים וקבוצות מאורגנות.
לאורך השדרה, שמובילה מבניני האומה דרך בית המשפט העליון בואך כנסת ישראל, הוצבו מסכי ענק עם מערכות הגברה, שלפני תחילת האירוע השמיעו שירים, ובהמשך שידרו את הנאומים, למאות אלפי המשתתפים.
האווירה הייתה מחשמלת. אווירה של אחדות, של ביחד, של בעד ולא של נגד. ראיתי בקהל כמעט את כל גווניה של החברה הישראלית – חילונים, אנשי הציונות הדתית, וחרדים. צעירים ומבוגרים. אשכנזים ומזרחים, נציגי האקדמיה, אנשי הייטק, ותלמידי ישיבות. משפחות מההתיישבות בשומרון ובבנימין, אזרחים מכוכב יאיר, באר שבע, כפר סבא וצפת. המיטב של החברה הישראלית היה שם.
היו שם המון דגלי ישראל, וגם הרבה כרזות, שביטאו את רחשי ליבם של המשתתפים. חלק מהכרזות הציגו את נושאיהן – תושבי כוכב יאיר, פרופסורים, סטודנטים, מילואימניקים, אנשי הייטק. כרזות אחרות היו נגד העריצות המשפטית, ואי הצדק ששורר בבתי המשפט. היו כרזות שיצאו נגד מתנגדי הרפורמה והניסיון לגנוב את הבחירות, היו כרזות שקראו לשמירה על האחדות ומניעת פילוג וקרע, והיו גם כרזות בודדות כנגד השמאל וכנגד ההסתה נגד הרפורמה והימין.
לא ראיתי אלימות, לא ראיתי תגרות עם שוטרים, לא שמעתי קריאות נאצה והסתה ולא ראיתי כרזות מסיתות ופוגעות. למיטב ידיעתי לא היו עצורים, לא היו פצועים ואף שוטר לא ננשך או נפגע ממשתתפי ההפגנה.
בין הנואמים בהפגנה היו רבנים, חברי כנסת, שרים, אנשי תקשורת, נציגת הסטודנטים, חתן פרס נובל פרופ’ אומן, מתן פלג מתנועת “אם תרצו” וגם הדוגמנית נטלי דדון, שדיברה מהלב, ונתנה ביטוי לרחשי הלב של רבים, רבים בקהל העצום.
כאשר נטלי דדון נשאה את נאומה עמדו לידי שלושה חרדים צעירים, השייכים להערכתי לפלג הליטאי. הבטתי עליהם וניסיתי ללמוד על הלך מחשבתם משפת גופם בעת הנאום. היו דברים שהם אהבו והנהנו בהסכמה בראשם, והיו דברים שלא מצאו חן בעיניהם, אך בסיום הנאום הם הצטרפו למאות האלפים, שהריעו ומחאו כף לנטלי דדון.
ההפגנה הסתיימה סמוך לשעה 22:00 אך רבים מהמשתתפים המשיכו לחגוג ברחובות העיר עד השעות הקטנות של הלילה, בעיקר באזור שוק מחנה יהודה, רחוב יפו וכיכר ציון. היה מאוד מעניין לטייל בשעות הלילה ברחובות, ולראות את הגיוון האנושי, את האחווה ואת האהבה שמילאו את הרחובות.
במיוחד משכה את תשומת לבי חבורת נערים ונערות, שהתגודדו סביב לצעיר עם גיטרה, שישב על ספסל ברחוב יפו. חלק מהנערים חבשו כיפות שחורות, חלקם סרוגות וכמה היו ללא כיפה. גם בין הנערות חלק היו עם לבוש יותר צנוע ואחרות יותר חשופות. ומה הם שרו? לא תאמינו. הם עמדו סביב לנגן הגיטרה ושרו את התקווה, את ההמנון הלאומי. מעולם לא חשבתי שהתקווה הוא שיר שמתאים לשירה בחברותא. מסתבר שהוא מתאים.
אני כבר מחכה בקוצר רוח לאירוע הלאומי הבא בירושלים בירת ישראל.