בספרו, הארנק והחרב, שואל דניאל פרידמן האם המאבק הוא על שלטון החוק או מאבק על השלטון במדינה?
“שלטון החוק משמעותו, שהחוק מחייב את כל תושבי המדינה, לרבות אלה הקובעים את תוכנו” אומר פרידמן. כלומר, החוק מחייב גם את המחוקקים, שקבעו את תוכנו, וגם את השופטים שאמורים לפסוק על פיו.
“למרבה הצער” אומר פרידמן, “דווקא בעניין הזה מערכת המשפט אינה מחילה על עצמה את אמות המידה שהיא מתווה לאחרים”.
הפללת אנשי ציבור כשיטה
ההפיכה המשפטית שהוביל נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, נועדה להעצים את כוחה של הרשות השופטת, אל מול שתי הרשויות האחרות, ולהעניק לה שליטה מוחלטת על עבודת חקיקת הכנסת ועל פעולות הממשלה.
הצגת נבחרי ציבור ועובדי ציבור בכירים כמושחתים ועבריינים, ומצד שני הצגת הרשות השופטת כרשות מוסרית וטהורה, שמגנה על שלטון החוק, החלה עוד בימים שבהם אהרון ברק היה יועץ משפטי לממשלה. פעולותיו להדחת יצחק רבין מראשות הממשלה על עניין טכני (חשבון הדולרים שנשאר לזוג רבין בארה”ב מתקופת כהונתו כשגריר), הייתה הצעד הראשון במגמה, שהלכה והתעצמה עם השנים.
על-פי משנתו של אהרון ברק, הרחיבו בתי המשפט בצורה דרסטית, תוך הפרה בוטה של זכויות אדם, את האחריות הפלילית של עובדי ונבחרי ציבור, באמצעות האשמות מעורפלות של ״מרמה והפרת אמונים״.
השימוש בהאשמה של מרמה והפרת אמונים, מאפשרת פתיחה בחקירה פלילית כנגד כל איש ציבור. כך, מעשים שבעבר נעשו כעניין של שגרה וללא כל מחשבה שיש בהם גוון פלילי, הפכו פתאום לעבירה של מרמה והפרת אמונים. שיחה עם מו”ל של עיתון, ראיון לאתר אינטרנט, בקשת מידע מפקיד במשרד שעליו השר ממונה – למעשה, על כמעט כל פעולה של איש ציבור, אפשר לטעון לכאורה להפרת אמונים, שמיד נקשרת גם למרמה.
בעזרת חרב האשמה בפלילים, בטענה לעבירה המעורפלת של מרמה והפרת אמונים, שהניפה מערכת המשפט מעל לראשם של נבחרי הציבור ושל בכירי עובדי הציבור, השתלטה מערכת המשפט על מדינת ישראל, והפכה את שיטת המשטר בישראל לדיקטטורה משפטית.
והחרב, לא רק הונפה, אלא גם הונחתה והכתה פעם אחר פעם. בזה אחר זה נפתחו חקירות פליליות כנגד ראשי ממשלה – אהוד ברק, אהוד אולמרט, אריאל שרון ובנימין נתניהו. יצחק רבין הודח מכהונתו הראשונה על עניין טכני, שאצל אחרים הסתיים בקנס מנהלי, אהוד אולמרט הודח מתפקידו, וכנגד נתניהו מתנהלים משפטים, שמטלטלים את המדינה מספר שנים.
לא רק על ראשי ממשלה הונחתה החרב המשפטית. אביגדור ליברמן, יעקב נאמן, ראובן ריבלין, רפאל איתן, חיים רמון, אביגדור קהלני ואנשי ציבור רבים אחרים היו קורבנות העריצות המשפטית, על כך שהעזו לבקר את המערכת, הציעו לשנות אותה, או סתם לא מצאו חן בעיני אנשי המערכת המשפטית.
להעצמת כוחם, בית המשפט ושופטי העליון ניהלו מערכה תקשורתית כנגד מערכות השלטון האחרות, בסיוע אנשי תקשורת ,שחיפשו קרבה לכוח השלטוני החדש. וכאשר חרב האשמה בפלילים מונפת אל על כנגד כל איש ציבור, המעז למתוח ביקורת כנגד בית המשפט וכנגד ההפיכה המשפטית, ההתנגדות והביקורת הלכו ודעכו.
ככל שהתעצמו כוחם והשפעתם של אנשי מערכת המשפט, כך גדל שכרון הכוח. שערי בית המשפט העליון נפתחו בפני כל אחד בכל נושא, מה שאפשר לשופטים להתערב בכל תחום מתחומי החיים במדינה. מבחן הסבירות, שאומץ על-ידי השופט ברק, פתח דלת לביטול חוקים, כולל חוקי יסוד, וסירס את כוחה של הרשות המחוקקת.
בצד החלשת כוחם של נבחרי הציבור התעצם כוחם של אנשי הפרקליטות ושל היועצים המשפטיים – ידם הארוכה של שופטי בית המשפט העליון, שהפכו מיועצים לסוג של מפקחי על, שדואגים לשמור שראשם של נבחרי הציבור ובכירי עובדי הציבור, ישמר תמיד מורכן וצייתן אל מול הגוף ששולט במדינה – בית המשפט העליון.
קשה מאוד להתעלם מהדמיון בין התנהלות מערכת המשפט להשתלטות על השלטון במדינה, ובין התנהלות ארגוני פשיעה בדרכם להשתלט על אזורי השליטה שלהם.
והנה כעת קמה ממשלה, שנשענת על נבחרי ציבור, שאינם חוששים להתעמת עם מערכת המשפט, בדרך להחזיר אותה אל מקומה הטבעי, ולשלול ממנה כוח והשפעה מיותרים, שהיא השיגה בכוח החרב המשפטית.
המאבק שהתפתח בין נבחרי הציבור לבין שופטי בית המשפט העליון וידם הארוכה, היועצת המשפטית, היה צפוי. מה שלא היה צפוי, זו הצטרפותם של פוליטיקאים אופורטוניסטים מהאופוזיציה, חלקם כאלו שנפגעו בעבר ממערכת המשפט, להתנגדות לרפורמה ולשינוי, גם במחיר פגיעה בלכידות החברתית, ובחוסן הכלכלי והביטחוני.
בעזרת מימון אדיר (מאות מיליוני שקלים) שמקורו לא ברור לי, מניעים אנשים תאבי שלטון וחסרי מוסר, תנועת התנגדות, שהופכת אלימה מיום ליום, לרפורמה חשובה, שאמורה להחזיר את הדמוקרטיה למדינת ישראל, ולבטל את הדיקטטורה המשפטית.
קשה לחזות היום לאן יתפתחו הדברים ואת הנזק שעוד יגרם למדינה ולאזרחיה, אבל ההיסטוריה לא תסלח למנהיגי האופוזיציה וכל אלו שמסייעים להם בהרס המדינה.