הנשיא הרצוג בעד רפורמה במערכת המשפט

אזרחיות ואזרחי ישראל, אנחנו בעיצומם של ימים הרי גורל. עבור עמנו, עבור מדינתנו. הדברים שאומר כאן הערב יהיו נוקבים ורוויי כאב; וחלקם לא ינעם לצד כזה או אחר. בשבועות האחרונים פעלתי בכל כוחי כדי להביא להסכמות רחבות. שני הצדדים צריכים להבין שאם רק צד אחד ינצח, ולא משנה איזה צד – כולנו נפסיד, מדינת ישראל תפסיד.

המציאות הישראלית המטלטלת והכואבת, הביאה אותי בשבועות האחרונים לנחם משפחות, ששכלו את יקיריהן בגל הטרור הנפשע. משפחה אחר משפחה, משלל גווניה של החברה הישראלית, הביטו בי בעיניים דומעות, וביקשו ממני – בבקשה. מעומק הלב ובזעקה: לא על עצמם ולא על אבלם ביקשו, אלא לעשות הכול כדי לעצור את הטירוף, את המחלוקת שמאיימת על כולנו. המשפחות היקרות האלה, הצטרפו לקולות של מיליונים, מכל צידי המפה הפוליטית, שמבקשים בשבועות האחרונים דבר אחד – לא לצעוד לתוך התהום; להפסיק את אש הקיטוב הנפיצה, לפני שהיא תכלה אותנו. אנחנו כבר מזמן לא בוויכוח פוליטי, אלא על סף קריסה חוקתית וחברתית.

ולכן, כפי שנהגו נשיאי ישראל בעבר במקרים קיצוניים כאלה – אני מסרב לעמוד מנגד. אני רואה ושומע את ההפגנות בכל רחבי הארץ, קהל עצום של פטריוטים – שמממשים את זכות המחאה, זכות יסוד בדמוקרטיה – ומחויבים באופן מוחלט לגורל העם והמדינה. אני מרגיש, כולנו מרגישים, שאנחנו נמצאים רגע לפני התנגשות – ואפילו התנגשות אלימה; שחבית הנפץ לפני פיצוץ, ושאנחנו על סף של “יד איש באחיו”. אני מבקש, אני מתחנן, בפני כל אחת ואחד מכם – אחיי ואחיותיי הישראלים – האיומים מבחוץ גדולים דיים. אלימות מכל סוג – ועל אחת כמה וכמה אלימות נגד משרתי ציבור ונבחריו – היא קו אדום שאל לנו לחצות בשום פנים ואופן. בבחירה בין התפרקות לשותפות – אני בוחר בשותפות. אנחנו בוחרים בשותפות.

יש מספר הנחות יסוד שחשוב להתייחס אליהן, ביחס לרפורמה שעומדת על הפרק. בית נבחרי העם הוא הכנסת. גם בתוך היחסים המאוזנים והרצויים בין הרשויות – זהו בית הריבון. לממשלה שנבחרת על ידי הכנסת יש זכות לממש מדיניות. מערכת היחסים בין רשויות השלטון נשענת על איזונים ובלמים, שבלעדיהם “איש את רעהו חיים בלעו”, אבל שינויים יכולים להיות מהלך לגיטימי לחלוטין. רפורמה היא גם בסיס לשינוי מבורך, לצמיחה. להתאמה למציאות. אסור לאף רשות להיות מקובעת. הרשות השופטת חייבת להיות בית למגוון הדעות בחברה הישראלית. העובדה שאין מספיק גיוון, למשל שאין שופטים ממוצא מזרחי בבית המשפט העליון, מטרידה אותי מאד.

הרפורמה המוצעת לא צצה יש מאין. היא תוצר של מחנה שמרגיש שהתפתח חוסר איזון בין הרשויות, ונחצו בעניין זה גבולות לאורך השנים. ולא פחות מכך – היא תוצר של כאב ותסכול עמוק, שהגיעו לשיא בהתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון. הכאב הזה של האחים והאחיות שלנו הוא אמיתי, לדחות אותו ולהתעלם ממנו זו טעות גדולה. ומהצד השני, אני מבקש להדגיש: האחריות להקשיב, לחוש את הכאבים – של כלל חלקי העם, ובוודאי כשהם באים לידי ביטוי בחרדות ובחששות עמוקים – מוטלת בראש ובראשונה על מי שאוחזים במוסדות השלטון בעת הזאת. אני סבור כי מכלול חלקי הרפורמה במתכונתה הנוכחית מעלים חשש עמוק מפוטנציאל ההשפעה שלהם לרעה על יסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל.

מערכת המשפט הישראלית היא תפארת מדינתנו. בית המשפט, ושופטי ישראל, שומרים על החברה והמדינה – ממש כך. כנגד פשיעה, כנגד התקפות מבחוץ על חיילי צה”ל, כנגד אובדן של יסודות הצדק, החוק והמוסר, וכן – גם כנגד דורסנות כלפי זכויותיו של האדם והאזרח. אנחנו מדינת חוק – ועלינו להודות על כך לרשות השופטת המקצועית, האחראית, העצמאית והבלתי-תלויה שלנו. יש כאן מיליוני אזרחים, שלצד יהדות התפוצות ואוהבי ישראל גדולים בעולם כולו – רואים ברפורמה איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית. הם חוששים שהרפורמה במתכונתה הנוכחית מוחקת ועוקרת את כל האיזונים והבלמים, וחרדים כי לא ייוותר מי שיגן על האזרח מפני כוח השלטון. הכאב הזה של האחים והאחיות שלנו הוא אמיתי, לדחות אותו ולהתעלם ממנו זו טעות גדולה. מי שמדמיין הדברות או אפילו הסכמה, בלי להתייחס ולהכיר בכאב של אחיותיו ואחיו מהמחנה השני – פשוט מוכיח שאין לו מושג על מה הוא מדבר. וכבר היה מי שאמר: “כמה אוזניים צריך אדם כדי לשמוע אחר שזועק?”.

אני קורא בדאגה את דו”חות המודיעין ובהם דיווחים על אויבינו שצופים בנו בחיכוך ידיים ובהנאה, כאומרים: “תנו להם לעשות את העבודה שלנו”. האם יש תמרור אזהרה גדול מזה?! פגשתי בשבועות האחרונים מנהיגים מכל שדרות העם – נבחרי ציבור ומנהיגי קהילות, רבנים, אנשי אקדמיה, רוח, כלכלה, ושלטון מקומי, פעילים חברתיים ומובילי דעת קהל. כאלה התומכים ברפורמה באופן מוחלט, וכאלה המתנגדים לה נחרצות. מהשיחות האלה, הארוכות, המקיפות והמעמיקות – אני קובע בוודאות: אפשר להגיע להסכמה רחבה, שתשים את אזרחי ישראל מעל לכל ויכוח. כן – זה אפשרי!

הערב אני מבקש להציג חמישה עקרונות שיהיו בסיס למשא ומתן מידי ותכליתי, שיסדיר את היחסים בין רָשוּיוֹת השלטון:

העיקרון הראשון, המחייב והיסודי ביותר, כתנאי לכל, הוא החקיקה של “חוק יסוד החקיקה”, אשר יסדיר את היחס לחוקים במדינת ישראל. הן לחוקים רגילים, והן לחוקי יסוד, ואת מערכת היחסים של הרשות המחוקקת עם זו השופטת, ויביא ליציבות חוקתית. לא עוד חוקי יסוד, שצצים כפטריות אחרי הגשם. חוק יסוד ייכנס לספר החוקים ככזה, רק לאחר שהכנסת הצביעה בעדו בהסכמה רחבה, ובתהליך שיכלול ארבע קריאות, בתנאים שיסוכמו בהדברות. לא תהיה ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד שיחוקקו באופן זה.

״חוק יסוד החקיקה” יעגן גם את סמכותו של בית המשפט העליון להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקים שאינם חוקי יסוד, וזאת באמצעות הרכב ורוב שייקבעו בהסכמה. ומנגד, ב”חוק יסוד החקיקה” תיקבע תכולת סמכותו של בית המחוקקים להתגבר על פסק דין, שפסל חוק שהכנסת חוקקה, וזאת באמצעות רוב והליך שייקבעו בהידברות ובהסכמה.

העיקרון השני נוגע באופן ישיר לעומס השיפוטי. אזרחי ישראל משלמים היום מחיר כבד על הפער העצום בין מדינת ישראל לשאר מדינות העולם המתוקנות, בכל מה שקשור ליחס הכמותי בין שופטים לאזרחים. במדינות ה-OECD מספר השופטים למאה אלף איש גדול פי שלושה ממה שקיים בישראל. ממשלת ישראל, בתיאום עם נשיאת בית המשפט העליון, צריכה לפתור את האתגר העצום הזה, וליצור כבר בתקציב הקרוב רפורמה שתצמצם את הפער הזה על ידי תכנית רב שנתית.

העיקרון השלישי מתייחס לאמון בין מערכת המשפט לאזרחי ישראל. האמון הוא ערך בסיסי ביותר במערכת היחסים בין אזרח לכל רשות שלטונית. בישראל נפתחים מדי שנה למעלה משמונה מאות אלף הליכים משפטיים חדשים, והמערכת איננה עומדת בנטל. זה פוגע ביעילות, באיכות, ובאמון של האזרחים במערכת. אני קורא לשר המשפטים ולנשיאת בית המשפט העליון להביא יחדיו לתוכנית שתאושר בהחלטת ממשלה, במטרה לסייע למערכת המשפט בהתייעלות שתשים סוף לעינויי הדין ולסחבת הבלתי נסבלת, ובעיקר, תגביר את אמון הציבור. אנחנו חייבים את זה לאזרחי ישראל.

העיקרון הרביעי מבסס את אופן בחירת השופטים בישראל. אני מציע כאן היום, שהרכב הוועדה לבחירת שופטים ישונה לאלתר כך שישקף איזון ושוויון ראוי והגון בין הרשויות, ולא יאפשר רוב מובנה לאף אחת מהמערכות, הממשלתית והמשפטית כאחד. המנגנון לבחירת שופטים צריך להישען על הסכמה ושיתופי פעולה, ולא על סבבים בלתי נגמרים, של הכנעות מחד והטלות וטו מאידך. על פי ההצעה, לכל אחת משלוש הרשויות יהיה ייצוג שווה בוועדה, בנוסף לנציגי ציבור שימונו בתיאום והסכמה. ואני מדגיש – תיאום והסכמה, בין שר המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון. בתוך נציגי הרשות המחוקקת יהיה נציג אופוזיציה, שייבחר על ידי האופוזיציה. אופן בחירת נציגי הציבור, לרבות תנאי הסף שלהם וסוגיית ייצוג עורכי הדין בוועדה – יוסכם בהידברות בין הצדדים. כאמור, לאף אחת מהמערכות לא יהיה רוב מובנה.

העיקרון החמישי והאחרון עוסק בעילת הסבירות. אפשרות בלתי מוגבלת לשימוש בעילת הסבירות, עלולה להפוך לתשתית לכניסה בלתי מידתית של הרשות השופטת, לטריטוריה מובחנת ומיועדת של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. יש מקום לשימוש בעילת הסבירות, שהיום מוגבלת ממילא למקרים של חוסר סבירות קיצוני, תוך תיחום והבחנה של דרג נבחר ודרג ממונה. בהכירי את עמדות הצדדים אני סבור שהם יכולים וצריכים ליצור הסכמה רחבה גם בנוגע לעילת הסבירות.

חמשת העקרונות אותם פירטתי הם ראשית דבר ולא אחריתו. העקרונות שאני מניח כאן הם בסיס להסדר. אני פונה לנציגי רשויות השלטון – יושב ראש וועדת חוקה חוק ומשפט, שר המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון, בבקשה, מעומק ליבי – לעצור את מחול השדים! פנו להידברות. הנמיכו את החומות. בנו את הגשרים. אפשר וצריך להגיע להסכם תוך זמן קצר, על בסיס העקרונות הללו. אפשר להגיע להסכם! בית הנשיא מחויב לנושא לחלוטין ופתוח בכל שעות היממה להידברות שתקדם כל הסדר שיתוף פעולה שתבחרו. מפגישה משותפת, דרך הקמת צוות פעולה, וכלה בוועדה שתעסוק בגיבוש ההסכמות. כל דרך שתבחרו, בכל זמן שתבחרו. ובלבד – שנעבור לשיח בונה ומקיים, ונזנח את השיח השולל, המזלזל והמבטל.

אני פונה ליושב ראש וועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ופונה לקואליציה, בבקשה שלא להביא את החוק לקריאה ראשונה, ברקע של התנצחות, קיטוב, קונפליקט ומחלוקת שאינה לשם שמיים. ולשקול את העקרונות שהצעתי כאן היום כבסיס להמשך דיונים בוועדה – קואליציה ואופוזיציה כאחד. עוד לפני קריאה ראשונה. האתגר הגדול מכולם הוא שמירה על עם ישראל כעם אחד. כאמור, אני מחויב לכך באופן מלא, ואם יידרש – אפשר שאף אבקש להופיע בפני הוועדה באופן תקדימי וחריג, כדי להציג לעומקם את העקרונות המוצעים. אני מוכן לעשות הכול – אני שב ואומר – הכול! כדי שנצלח את המחלוקת הקשה הזאת.

אזרחיות ואזרחי ישראל, אני מבקש בסיום דבריי להודות לכם, לכל המוני בית ישראל שפנו אלי בשבועות האחרונים. לכל מי שנטלו חלק, הציעו, ודחפו. הפסיפס הישראלי המרהיב הוא סוד כוחנו. הגיוון הישראלי מביא איתו מחלוקות. אי אפשר להתכחש לעימותים, לוויכוחים, אבל מאז ומעולם ידענו לתת מקום גדול יותר למה שמחבר אותנו. ידענו להשכיל ולראות שהמרחק בינינו הוא מרחק הושטת יד. הגיעה העת להושטת יד. למען אזרחי ישראל מכלל העמדות, האמונות והתפיסות. למען שלוש הרשויות ומערכת היחסים ביניהן. למען כוחות הביטחון שמסתכלים עלינו בציפייה דרוכה – שנממש את אחדות ישראל הנצחית שהם פועלים בשמה ומכוחה. למען המשפחות השכולות ולמען מגש הכסף – הקורבנות היקרים שהקרבנו לאורך השנים. למען דורות העתיד, שמרקם חיינו היציב כאן – בפיסת הארץ המופלאה הזאת – הכרחי לקיומם ולשגשוגם. למען העם היושב בציון, ולמען תפוצות ישראל. למען יראה העולם כולו – תומכינו ואויבינו כאחד – שהמחלוקת הישראלית היא בסיס להסכמה לאומית ולאחדות, ללכידות איתנה שתעמוד בפני כל אתגר. למען ערכיה של הכרזת העצמאות – שהם סלע קיומנו. למען מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. למען מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. עשו למענם. ולמעננו.

אדוני עוז לעמו ייתן, אדוני יברך את עמו בשלום.