פרופ’ מנחם אלון ז”ל, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אמר בזמנו בקשר לעילת הסבירות:
”עיקרון הסבירות, אין מקומו בגלריה הערכית של מערכת המשפט ואין מקומו בתפיסות תרבות ומוסר”.
על פי עילת הסבירות, בית המשפט העליון יכול לבטל כל החלטה של הממשלה, של שרי הממשלה או של כל רשות ציבורית, בטענה שההחלטות “לוקות בחוסר סבירות קיצוני”, כאשר האוטוריטה היחידה לקביעה מה סביר ומה אינו סביר, הם שופטי בית המשפט העליון.
על פי תוכנית הרפורמה המשפטית, תתבטל יכולתם של שופטי בית המשפט העליון לפסול החלטות של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות להם, על בסיס הטענה, שאותה החלטה לוקה ‘בחוסר סבירות קיצוני’. הסמכות לבקר את שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות להם, תשוב לידי הכנסת.
חשוב להדגיש, ש”עיקרון הסבירות” החליף בישראל את “עיקרון החוקיות”. הבסיס החשוב ביותר לפעילות הרשות השופטת במדינה דמוקרטית הוא “עיקרון החוקיות”. בית המשפט כפוף לחוק, ופסיקותיו מקבלות תוקף משום שהם משקפות את כוונת המחוקק. מטרת “עיקרון החוקיות” היא לאזן את הנטייה האנושית של השופטים לערב שיקולים ערכיים ואישיים בהחלטות שיפוטיות. לעומת זאת, “עיקרון הסבירות” מכניס את דעותיו האישיות של השופט לתוך הדיון, והופך אותו למעין “רשות עליונה” המתערבת בהחלטות הכנסת והממשלה.
