סיימתי לקרוא את ספרו האוטו-ביוגרפי, “בצמתים מכריעים“, שכתב האלוף שלמה גזית (22-10-1926 – 8-10-2020).
גזית שירת בפלמ”ח, לחם כקצין במלחמת העצמאות, שירת כראש לשכת הרמטכ”ל משה דיין, מילא תפקידי שדה והיה ראש מחלקת המחקר באמ”ן.
לאחר מלחמת ששת הימים מונה גזית למתאם פעולות הממשלה בשטחים, לאחר מלחמת יום הכיפורים מונה לראש אמ”ן, עסק בשיקום חייל המודיעין והיה שותף לדיונים ולהחלטות שקדמו לביקור הנשיא סאדאת בירושלים.
לאחר שחרורו מצה”ל כיהן גזית כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון, עסק מחקר היסטורי והיה פעיל כיועץ וכשליח מטעם ראשי המדינה בשיחות חסויות וגלויות עם הפלסטינים.
בתקופה, שבה כיהן שמעון פרס כראש ממשלה מיד לאחר רצח רבין, הוא מינה את שלמה גזית לאיש הקשר הישיר בינו לבין יאסר ערפאת. מדובר בתקופה שאחרי הסכמי אוסלו, כאשר ערפאת שהה ברצועת עזה.
בפרק שעוסק בפגישות עם יאסר ערפאת מספר גזית על אחת הפגישות שבה הוא השמיע באוזני ערפאת ביקורת על הכרזותיו הפומביות של ערפאת, שעמדו, לדברי גזית, בסתירה לרוח הסכם אוסלו.
“בעוד אנו מנסים להגיע להסכם בין שני עמים, ולקיומן של שתי מדינות, זו לצד זו”, מספר גזית, “נושא הוא (ערפאת) נאומים נלהבים בהם הוא מדבר על הנפת דגל פלסטין בירושלים, ביפו, בחיפה ובעכו”.
את תשובתו של ערפאת מגדיר גזית “מעניינת“, ומספר שערפאת אמר, שהוא אינו רואה סתירה בין המשא ומתן שמתנהל וההסכם שמנסים להשיג, ובין הנאומים שהוא נושא בפני בני עמו.
“אני לוקח דוגמא מכם, היהודים”, מצטט גזית את ערפאת. “אתם גורשתם מארצכם לפני אלפיים שנים, ובשנות גלותכם לא הפסקתם להתפלל ‘לשנה הבאה בירושלים’. אני אכן מבקש להגיע היום להסכם עימכם, אבל בה בעת אני מבקש זכות להמשיך לחלום על פלסטין השלמה. אינני יודע אם יש לכך סיכוי למימוש בעתיד, בעוד עשר או מאה שנים. אך אל תמנעו ממני את הזכות לחלום”.
ומה היה חלומו של ערפאת? פלסטין השלמה. לא מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, לא יד מושטת לשלום, לא דו-קיום ולא חיים משותפים. פלסטין השלמה על חורבות מדינת ישראל.
ואת זה שומע הנציג הישראלי הבכיר, והוא מחריש. גם בספרו הוא אינו אומר מילה בגנות העמדה הזו, ואף מגדיר אותה “מעניינת“.
אכן, במשך 2000 שנות גלות, העם היהודי חלם לחזור לארצו ממנו הוא גורש, ולהקים בה בית לאומי לעם היהודי. אבל באף אחד מחלומותיו העם היהודי לא ראה עצמו מקים בית או מדינה על חורבותיה של מדינה אחרת.
ראשוני החלוצים ואנשי התנועה הציונית שהגיעו לארץ עם תחילת שיבת ציון בסוף המאה ה-19, מצאו ארץ דלילה ביושביה. הם רכשו אדמות, נטעו עץ ויתד, וניסו לבנות חיים משותפים עם השכנים הערבים.
מי שלא קיבלו את היד המושטת לשלום היו הערבים ומנהיגיהם. מי שדחו את החלטת האומות המאוחדות על תוכנית חלוקת הארץ בין היהודים לערבים היו הערבים, שניסו בכוח הרובה והתותח להשמיד את הישוב היהודי הקטן.
זו מהות ההבדל בין החלום היהודי לחלום הפלסטיני.
שלמה גזית היה איש עתיר זכויות ורב פעלים, שהאמין בדרך של שלום וחיים משותפים עם הפלסטינים בארץ הזאת. גם אני רוצה שלום וחיים של שקט ושלווה בארץ הזו, אבל אותם אי אפשר להשיג בדרך של הבלגה, וויתור, ועצימת עיניים אל מול ההסתה, הקריאות והחלום הפלסטיני להחריב את מדינת ישראל.
אם ההיגיון והשכל הישר אינם פועלים אצל הפלסטינים, ואינם מובילים אותם לתובנה, שאת מדינת ישראל הם לא יצליחו להשמיד, אז צריך למצוא דרכים אחרות למחוק ממוחם את החלום הנבזי להקים את פלסטין השלמה על חורבות מדינת ישראל.
למאמץ הזה צריכים להיות שותפים כל הסיעות וכל הפלגים במדינה, ובמיוחד אנשי מחנה השלום, שבהתעלמותם והבלגתם על ההסתה הפלסטינית הם מרחיקים את השלום.