“הדמוקרטיה הישראלית בסכנה” זועקות המודעות, ומזמינות את הציבור להפגנה של ארגוני המחאה, שאינם מוכנים לקבל את החלטת הבוחרים בבחירות האחרונות לכנסת.
האם הדמוקרטיה הישראלית אכן עומדת בפני סכנה, כפי שטוענים “אבירי הדמוקרטיה”?
דֵּמוֹקְרַטְיָה, שפרושה ביוונית שלטון העם (“דמוס” = עם, “קרטוס” = שלטון), היא שיטת ממשל שבה רצונם של האזרחים בא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. ההצבעה יכולה להיות ישירה על מדיניות מסוימת, כמו משאל עם, או עקיפה בבחירת נבחרי ציבור, שמנהלים את המדיניות על פי רצונו של העם.
בשנת 1748 פרסם הפילוסוף צרפתי מונטסקייה את ספרו “רוח החוקים”, שבו הוא תיאר את ההבדלים בין שלושת סוגי המשטרים: רפובליקה, מונרכיה ודיקטטורה.
לדעת מונטסקייה, משטר שרוצה להבטיח את חירות האדם, צריך להפריד בין שלוש הרשויות:
- הרשות המחוקקת, שאחראית על קביעת החוקים
- הרשות השופטת, שאחראית על פירוש החוקים
- הרשות המבצעת, שאחראית על ביצוע החוקים וביצוע פירוש החוקים
בישראל קיימות שתי בעיות מרכזיות, שמעוותות את תאוריית מונטסקייה, ובכך פוגעות בחירות האזרחים, והן:
- אין הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. כלומר, הנהגת הרשות המבצעת, חברי הממשלה, היא חלק מהרשות המחוקקת, הכנסת
- הרשות השופטת אימצה מאז ימי אהרון ברק גישה של אקטיביזם שיפוטי, הרחיבה את סמכויותיה ועסוקה לא רק בפירוש חוקים אלא בחקיקה עצמה, ובדריסת סמכויות הרשות המחוקקת
הבעיה הראשונה, שקיימת מאז הקמת המדינה, הופכת את הרשות המבצעת לרשות מחוקקת. לכאורה, מצב זה אמור לתת לרשות המבצעת כוח רב מעבר למה שצריך להיות לה במערכת מאוזנת. אולם בפועל, מי שנהנים מכוחה המופרז של הרשות המבצעת הם פקידי הממשל ומפלגות קטנות, המנצלות את חשיבות משקלן על המאזניים הפוליטיות לסחטנות סקטוריאלית.
הבעיה השנייה היא תולדה של הגישה הפרוגרסיבית, שפשטה בחלק ממדינות המערב, עיוותה את ערכי הדמוקרטיה וזכויות האזרח, והציבה את זכויות המיעוט, ולעיתים את זכויות האויב, לפני זכויות הרוב. בדרך זו הפכו הפרוגרסיביים את ערכי הדמוקרטיה לכלי משחית בידי מתנגדיה ואויביה.
על-פי גישה זו השתלטו בשנים האחרונות גורמים פרוגרסיביים על מוקדי הכוח וההשפעה בממשל בישראל, והקנו כוח רב לקבוצה קטנה, המחשיבה עצמה לקבוצת עילית.
כך הפך בית המשפט העליון, שבחירת חבריו נעשית בשיטת חבר מביא חבר, לשליט עליון, שבכוחו לבטל את בחירת הרוב ולכפות את תפיסת עולמם של חבריו על כלל אזרחי המדינה. בכך ביטל בית המשפט העליון את ערכי הדמוקרטיה, זכויות האזרח והחירות האישית.
מעניין, ששתי הבעיות המהותיות הללו, שפוגעות בצורה אנושה בחירות האזרחים ובאיכות חייהם, כלל אינן מעסיקות את אלו שחרדים לגורל הדמוקרטיה.
האם זו הצביעות? אולי הבורות? ואולי מזיגה קטלנית שלהן.
אני מקווה שלממשלה החדשה יהיה העוז והכוח להחזיר למדינת ישראל את ערכי הדמוקרטיה שנבזזו, לנקות את מסדרונות מוסדות השלטון מאופורטוניסטים, המנצלים את כוחם לדיכוי האזרח, ולהחזיר לאזרחיה את חירות הפרט ואת החופש לבחור.
