מאז שהתפרסמו תוצאות הבחירות, הולכת וגוברת יללת מפלגות האופוזיציה החדשות ותומכיהן על כניעתו של ראש הממשלה המיועד לסחטנות פוליטית, על תקציבים ייעודיים לשותפיו לקואליציה, ועל העברת סמכויות ותחומי אחריות בין המשרדים השונים.
אני חייב להודות, שגם אני אינני מרוצה מתהליך המשא ומתן להרכבת הממשלה החדשה. אינני מרוצה ממשך הזמן שחלף מאז הבחירות, אינני מרוצה מחוסר הגמישות של השותפים, אינני מרוצה מפירוק והרכבת המשרדים, אינני מרוצה מחלק מהמינויים ובעיקר אינני מרוצה מכך, שמשרדים חשובים, כמו חינוך או תחבורה, אינם משרדים מבוקשים אצל אלו שמבקשים לשבת בממשלה.
אבל מי שהוביל ומוביל לסחטנות הפוליטית הוא מחנה מתנגדי נתניהו, שמסרב בכל תוקף לשתף פעולה עם הליכוד בראשות נתניהו, ואינו מקבל ומכבד את בחירת מחנה תומכי נתניהו. סרבנותו של מחנה “רק לא ביבי” להיכנס לממשלה בראשות נתניהו, מעצימה את כוחן של המפלגות הדתיות והחרדיות, שכן מוכנות לשבת בממשלה בראשות נתניהו.
בבחירות הקודמות, הפנטיות והשנאה לנתניהו, שחיברו יחד את הערב-רב שהרכיב את הממשלה היוצאת, הובילו לכניעה מבישה לסחטנות של מפלגת רע״מ בראשות מנסור עבאס. כעת, אותה פנטיות ושנאה אובססיבית לנתניהו, מובילה לכניעה לסחטנות של קיצוני הימין וקנאי הדת.
אבל יותר מכל, קנאי השנאה מבזים את הדמוקרטיה ובזים לרצון העם לבחירתו.
בפועל, קנאי השנאה אינם טובים יותר מקנאי הדת, ואולי אף גרועים מהם. בשם השנאה לנתניהו ולמחנה הגדול שבחר בו, הם מקדשים פגיעה אנושה בערכים הפרוגרסיביים, אשר להם הם (לכאורה) סוגדים.
אילו גנץ וחבריו לסיעה, שרבים מהם הגיעו ממחנה הימין, היו משתחררים מהשנאה וחוברים לממשלה בראשות נתניהו, כוחן של המפלגות הדתיות והחרדיות היה נחלש, הסחטנות הפוליטית הייתה נעלמת, ומדינת ישראל הייתה זוכה לממשלה טובה ויציבה.
כנראה, שבעיני נבחרי הציבור טובת המדינה ואזרחיה נמצאת בסדר עדיפות נמוך, בהשוואה לאינטרסים אישיים, גחמות לב, אגו מנופח ויצרים אפלים.
