דמוקרטיה היא שיטת ממשל שבה ניתן לאזרחים לקבוע את אופייה של מדינתם באמצעות הצבעה. בדמוקרטיה ישירה ההצבעה מתנהלת על ענייני הממשל עצמם. אולם, בדמוקרטיה ייצוגית, שהיא שיטת הדמוקרטיה הנפוצה והמקובלת, נבחרים בהצבעה נציגי העם למוסדות הממשלה, ואלו מקבלים את ההחלטות בענייני השלטון בעצמם. הנציגים נבחרים בבחירות על פי מצע הפורש את עמדותיהם בנושאים שונים. נציגי הציבור מבטאים את רוח העם ודעותיו וקובעים את אופי המדינה כך שישקף את דעת אזרחיה.
וכעת תארו לעצמכם את המצב הבא: בבחירות, שנערכו לראשות הממשלה בישראל, נבחר מועמד מפלגת העבודה, שחרט על דגלו את סמל השלום, השיוויון והאחווה. במצע הבחירות שלו פרש המועמד את תוכניתו להשכנת שלום באיזור ולמתן זכויות שוות לערבי ישראל, וזכה לרוב מוחץ בבחירות ולתמיכת מפלגות השמאל והמפלגות הערביות.
זמן קצר לאחר כניסתו של ראש הממשלה החדש לתפקידו, קרס קיר תומך בחלקו המזרחי של הר הבית, בעת תפילת יום הששי האחרון של חודש הרמדאן. כתוצאה מקריסת הקיר, שנגרמה בגלל חפירות לא חוקיות של הווקף המוסלמי, נהרגו 172 מתפללים ונפצעו עוד 563. ראש הווקף המוסלמי האשים את ישראל באחריות לאסון, קבע שהיה זה ניסיון כושל לפוצץ את הר הבית, וקרא למליוני המוסלמים בעולם לעלות ולהגן על ירושלים.
בעקבות קריאת ראש הווקף פרצו מהומות בכל הישובים הערביים ביהודה, שומרון, חבל עזה וישובים ערבים בישראל. בשומרון תקפו אלפי פלסטינים ישובים מבודדים ורצחו עשרות מתיישבים, ובמהומות בתוך ישראל נהרגו 102 יהודים, מתוכם 88 אזרחים ועוד 22 שוטרים וחיילים. למעלה מאלף אזרחים נפצעו. בין הקורבנות היו גם בנו, כלתו ונכדו הקטן של עורך דינו האישי של ראש הממשלה, שנשרפו במכוניתם בעת שנקלעו למהומות ליד מחלף לוד בכביש 1.
ראש הממשלה הכריז על מצב חרום. כוחות מילואים נקראו בצו שמונה. עוצר הוטל על כל הישובים והשכונות הערביות בישראל, יהודה, שומרון וחבל עזה. תוך עשרה ימים הוחזר השקט. בפעולות הצבא והמשטרה נעצרו אלפי מתפרעים בינהם מנהיגי הציבור הערבי בישראל, שבימים הראשונים ליבו את האש והסיתו את הציבור. כחודש לאחר תחילת המהומות שוחררו כל אנשי המילואים שגוייסו בצווי שמונה, הוסרו ההגבלו, ושוחררו אסירים רבים.
שלושה חודשים לאחר מכן עורך ראש הממשלה שינויים בלשכתו, וממנה את עורך דינו האישי לראש לשכתו ויועצו הקרוב. רבים מחבריו של ראש הממשלה והשרים הרימו גבה לנוכח המינוי המפתיע, אך איש לא העז למתוח ביקורת פומבית על מינוי של אחד האנשים החזקים במרכז מפלגת השלטון.
שלושה חודשים נוספים חלפו, ואת שירי השלום החליפו חצוצרות המלחמה בלשכת ראש הממשלה. שוב לא דיברו שם על שלום, אחווה ושויון. הפלסטינאים כונו כנופיית רוצחי ילדים צמאי דם, ולערביי ישראל הודבק התואר – גייס חמישי. מדינות ערב השכנות הואשמו בהסתה וחתרנות, והשגרירים הוחזרו מירדן ומצרים. ראש הממשלה ושר החוץ פתחו במסע בינלאומי לגיוס תמיכה בתוכנית, שפרטיה נשמרו בסוד – תוכנית ההפרדה.
חלפו עוד מספר שבועות והתוכנית נחשפה לציבור. “אי אפשר לחיות יחד עם החיות הללו” קבע ראש הממשלה נחרצות, וזכה לתמיכת האופוזיציה. יש להפרד ולהתנתק מהם ויפה שעה אחת קודם. על פי תוכניתו של ראש הממשלה יתבצע תהליך ההתנתקות בשלבים ויערך כשנתיים. ערביי ישראל יועברו לעזה, ערביי השומרון ירוכזו בדרום הר חברון ותושבים יהודיים יפונו מאזורים אלו. בשלב הראשון יפונו ערביי הגליל, העמקים וצפון השומרון. בשלב השני ערביי המשולש ומרכז השומרון. בשלב השלישי ערביי הנגב ואיזור ירושלים ויהודה. הפינוי יכלול את כל בני המיעוטים דוברי הערבית קבע ראש הממשלה.
זה אומנם תסריט דמיוני אך אפשרי בהחלט באקלים המטורף של המזרח התיכון. תסריט דמיוני המעורר שאלות כיצד יקבלו תושבי ישראל את התוכנית והאם יקחו חלק פעיל ביישומה.
נכתב בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות על-ידי ממשלת אריאל שרון בקיץ 2005
